ויקרא, פרק כ״ז, פסוק כ״ט

אדם שנידון למוות על ידי סמכות עליונה מוגדר בתור כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יׇחֳרַם מִן הָאָדָם, מושג הכולל אויבים שנידונו להשמדה במלחמה, מורדים במלכות או פושעים שבית דין גזר את עונשם. השימוש בבניין סביל במילה יׇחֳרַם מדגיש כי זוהי גזירה ציבורית, ואין מדובר באדם פרטי הרשאי להחרים את בני ביתו. במקרים אלו הנידון לֹא יִפָּדֶה, כלומר אינו יכול לשלם כופר על חייו, ואדם אחר אינו יכול להקדיש לה' את ערכו הכספי. החלטיות זו נובעת מהקביעה מוֹת יוּמָת, המלמדת שמרגע שנגזר דינו של אדם הוא נחשב כמת נטול שווי ממוני, וכן מבטאת את העיקרון לפיו הצדק האלוהי הוא אמת מוחלטת שאינה ניתנת לשוחד או להמרה בכסף.