ויקרא, פרק כ״ז, פסוק ל׳

הפרשת וכל מעשר הארץ מתייחסת ל"מעשר שני", אשר מופרש מיבול ארץ ישראל כדי להכיר בבעלותו המוחלטת של ה' על השפע החומרי. חובה זו חלה על גידולים הראויים למאכל אדם, בין אם הם תבואה המופקת מזרע הארץ ובין אם הם תירוש ויצהר המופקים מפרי העץ, אם כי קיימת מחלוקת אם שאר הפירות והירקות חייבים במעשר מן התורה או מתקנת חכמים. ההכרזה כי המעשר ליהוה הוא קובעת שהוא נחשב לרכושו של ה', ולכן חל איסור מוחלט לנהוג בו מנהג חולין, למכור אותו או לטמאו. מכיוון שהיבול הוא קדש ליהוה, הוא שומר על קדושתו ואינו משמש כמתנה ללויים, אלא הבעלים עצמם מוזמנים לעלות לירושלים ולאכול ממנו בטהרה כאורחים על שולחנו של ה'.