ויקרא, פרק כ״ז, פסוק ל״א

חקלאי המתגורר הרחק מירושלים רשאי להמיר את קדושת פירות המעשר שלו לכסף שאותו יעלה לעיר, ובכך להתיר את הפירות לאכילה בכל מקום. וְאִם־גָּאֹל יִגְאַל הבעלים את פירותיו בחזרה, קובע הפסוק כי חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו, ועליו לשלם במטבע רשמי קנס של חמישית מעבר לקרן. כפל הפועל מלמד שחובה זו חלה גם על יורש או מקבל מתנה, אך המילה אִישׁ ממעטת קטנים שאין בהם דעת, וישנה מחלוקת בין המפרשים אם היא פוטרת גם נשים מהוספת החומש. הדגש על כך שהפדיון נעשה מִמַּעַשְׂרוֹ מבהיר שהתוספת נדרשת רק מאדם הפודה בכספו את המעשר של עצמו, בעוד הפודה מעשר של חברו משלם את שוויו בלבד. עם זאת, האות מ"ם במילה זו מלמדת שרק מקצת המעשרות ניתנים לפדיון, ומוציאה מכלל זה פירות שכבר נכנסו לירושלים או שערכם זעום.