קרה לכם פעם שהייתם צריכים לסחוב שקיות כבדות מלאות בפירות וירקות למרחק גדול? זה ממש לא קל. תארו לעצמכם חקלאי שגר רחוק מירושלים וצריך להביא אליה כמות ענקית של פירות כדי לאכול אותם שם בקדושה. כדי שלא יצטרך לסחוב משא כל כך כבד, התורה נותנת פתרון חכם: החקלאי יכול להעביר את הקדושה של הפירות לתוך כסף. כך הפירות הופכים לרגילים ומותר לאכול אותם בבית, ואת הכסף קל ונוח לקחת לירושלים כדי לקנות בו אוכל.
אבל מה קורה אם החקלאי רוצה לשלם כסף כדי להשאיר אצלו את פירות המעשר של עצמו? במקרה כזה, קובעת התורה חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו. כלומר, הוא צריך לשלם את המחיר של הפירות ולהוסיף עליו עוד קצת כסף, מעין קנס של חמישית מהסכום. התורה משתמשת במילים גָּאֹל יִגְאַל כדי ללמד אותנו שהחוק הזה תקף תמיד, גם אם האדם קיבל את הפירות האלו בירושה או במתנה. המילה אִישׁ מלמדת שהחובה הזו שייכת לאדם בוגר, ולא לילד קטן שעדיין אינו מבין מספיק בענייני כספים.
בנוסף, המילה מִמַּעַשְׂרוֹ מדגישה שהאדם מוסיף את הקנס רק כשהוא פודה את המעשר שלו עצמו, אבל אם הוא עוזר לחבר ופודה את הפירות שלו, הוא משלם רק את המחיר הרגיל בלי התוספת. המילה הזו גם רומזת לנו שלא תמיד מחליפים את הפירות בכסף. למשל, אם החקלאי גר קרוב לירושלים ויש לו כמות קטנה של פירות, עדיף שיביא את הפירות עצמם לעיר, כדי שיוכל לחלק אותם ולשמח את העניים שנמצאים שם.