ויקרא, פרק כ״ז, פסוק ל״ב

יצא לכם פעם לדמיין איך רועי צאן ספרו את העדרים שלהם בזמן התנ"ך? התורה מבקשת מכל רועה שיש לו עגלים או טלאים חדשים שנולדו באותה שנה, להפריש אחד מכל עשרה ולהקדיש אותו לה'. התהליך המיוחד הזה מתואר במילים כֹּל אֲשֶׁר־יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט. המילה הַשָּׁבֶט מתארת את מקל הרועים. איך בדיוק עשו את זה? הרועה היה מכניס את כל הולדות הצעירים לתוך דיר עם פתח צר מאוד, כזה שרק חיה אחת יכולה לצאת דרכו בכל פעם. כדי לגרום להם לצאת מעצמם, היו מעמידים את האימהות שלהם מחוץ לדיר. ברגע שהאימהות קראו להם, הקטנים יצאו החוצה בזה אחר זה. הרועה עמד בפתח וספר אותם בעזרת המקל שלו מאחת עד עשר. כשיצאה החיה העשירית, התורה מדגישה שדווקא הָעֲשִׂירִי נבחר להיות המעשר. הרועה היה מסמן אותה בצבע אדום, ומאותו רגע נקבע כי הבהמה הזו יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ לַיהֹוָה. את הבהמה הזו הבעלים לקח איתו לירושלים כדי לאכול אותה שם. המסע הזה לירושלים היה חשוב וחכם מאוד, כי שם ישבו החכמים הגדולים, והביקור בעיר עזר לכל המשפחה להתקרב לה' וללמוד תורה. מכיוון שהבהמה קדושה, היה אסור למכור אותה, לגזוז את הצמר שלה או להשתמש בה לעבודה. כיום, כשאין לנו בית מקדש, חכמים קבעו שאנחנו כבר לא מקיימים את המצווה הזו, כדי שאנשים לא ישתמשו בטעות בבהמות הקדושות לעבודה רגילה.