ויקרא, פרק כ״ז, פסוק ב׳

התורה מאפשרת לאדם להקדיש את ערכו לה', כהגנה וכתיקון לתחושת שפלות הקומה שעלולה להתעורר בעקבות קללות התוכחה. כאשר אִישׁ – מונח המרחיב את המצווה וכולל גם גויים, נשים וקטנים המבינים את משמעות מעשיהם – כִּי יַפְלִא נֶדֶר, הוא מבטא בדיבור ברור מעשה התעלות יוצא דופן של הקדשת אדם למקדש. ההערכה נעשית בְּעֶרְכְּךָ, על פי שווי מוחלט וקבוע שקבעה התורה לפי גיל ומין בלבד, בשונה ממחיר שוק התלוי בכוח פיזי, וכך כל בני האדם שווים לחלוטין בפני הקודש. המיקוד בהערכת נְפָשֹׁת קובע שהנדר חל רק על איברים חיוניים שהחיים תלויים בהם, ומדגיש שערכו הפנימי של האדם נותר שלם לפני ה' גם אם גופו חולה או חלש.