ויקרא, פרק כ״ז, פסוק כ״ג

כאשר אדם מקדיש שדה שקנה, אשר עתיד לחזור לבעליו המקוריים, וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וקובע את סכום הפדיון הקצוב. מכיוון שההקדש חל רק על השימוש הזמני בקרקע, הערכת השווי נקבעת לרוב לפי שווי היבול המציאותי בשנים שנותרו עד היובל, ולדעת המיעוט לפי תעריף קבוע, אך תמיד ללא תוספת חומש. על הפודה לשלם וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא במזומן בלבד ועל פי ערך השוק המקומי והנוכחי, מבלי להמתין להזדמנויות מסחר רווחיות יותר. הכסף מוגדר כקֹדֶשׁ לַה' ומועבר לתחזוקת המקדש ולא לידי הכהנים. הפודה נושא באחריות מלאה על התשלום במקרה של אובדן, עד שהכסף יגיע בפועל לידיו של גזבר ההקדש.