ויקרא, פרק כ״ז, פסוק כ״ו

קדושתו של בכור הבהמה קבועה ומוחלטת מרגע צאתו לאוויר העולם, ולכן אֲשֶׁר יְבֻכַּר – בעודו ברחם עדיין ניתן להקדישו לקרבן חמור יותר, אך מלידתו הוא שייך לה' מעצם טבעו. משום כך, לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ לשם קרבן אחר, אף על פי שראוי להכריז על קדושתו בדיבור כדי להיזהר מאיסורי גיזה ועבודה. המילים בִּבְהֵמָה וכן אִם שׁוֹר אִם שֶׂה באות להוציא מכלל זה בכור אדם, ומלמדות כלל רחב שלפיו אין לשנות ייעוד של אף בהמת קרבן לקדושה שונה. עם זאת, הבעלים עדיין רשאים לתרום להקדש את השווי הכלכלי של זכותם לבחור לאיזה כהן למסור את הבהמה. המילים לַה' הוּא מדגישות כי הבכור מיועד בלעדית להקרבה על המזבח, ואם הבעלים עברו על האיסור והמירו אותו בבהמה אחרת, הבהמה החלופית מתקדשת אך אינה מוקרבת.