תארו לעצמכם שקניתם חלקה של אדמה, אבל אתם יודעים מראש שביום מן הימים תצטרכו להחזיר אותה למי שמכר לכם אותה. בתקופת התנ"ך, אדם שקנה שדה ידע שברגע שתגיע שנת היובל, השדה חייב לחזור לבעלים המקוריים שלו. לכן, אם אותו אדם רצה להקדיש את השדה ולתת אותו במתנה לה', הוא בעצם לא יכול היה לתת אותו לתמיד, אלא רק לזמן שנשאר עד שנת היובל.
בגלל שהשדה שייך לו רק באופן זמני, הכללים של פדיון השדה (התשלום שנועד לפדות ולהחזיר את השדה) שונים משדה רגיל שנשאר במשפחה מדור לדור. התורה אומרת וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ. המילה מִכְסַת פירושה ספירה או סכום מדויק של כסף. הכהן עושה חשבון, בודק כמה תועלת ויבול השדה ייתן בשנים שנשארו עד שנת היובל, ולפי זה קובע את המחיר האמיתי שלו.
את התשלום חייבים להעביר בַּיּוֹם הַהוּא. כלומר, אי אפשר לבקש הלוואה או להבטיח לשלם אחר כך. צריך להביא את הכסף מיד. בנוסף, הכהן מחשב את השווי של השדה לפי המחיר שלו באותו יום ובאותו מקום בדיוק. בהקדש לא מתעסקים במסחר ולא מחכים שאולי מחר המחיר יעלה ויהיה אפשר להרוויח יותר.
לאן הולך הכסף? התורה אומרת שהוא קֹדֶשׁ לַה'. הכסף הזה לא ניתן לכהנים כמתנה אישית, אלא עובר לאחראי על הקופה של בית המקדש, כדי להשתמש בו לתיקונים ולשמירה על המבנה של המקדש. חשוב לדעת שכל עוד הכסף לא הגיע ממש לידיים של האחראי במקדש, האדם שפודה את השדה עדיין שומר עליו ואחראי עליו לגמרי, למקרה שהכסף יאבד בדרך.