חתימת פרשיית הברכות מהווה הבטחה אלוהית מסכמת, הקושרת בין הגאולה ההיסטורית של עם ישראל בעבר לבין ייעודו העתידי. באמצעות תזכורת ליציאת מצרים, ה׳ מציג את עצמו לא רק כמי שדורש נאמנות, אלא כמי שכבר הוכיח את אהבתו, השגחתו ויכולתו לחולל נסים גלויים, ועל כן ניתן לבטוח בו שיקיים את כל הברכות המובטחות [רש"י, בכור שור, ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן].
ההזכרה של יציאת מצרים בפסוק זה אינה רק ציון עובדה היסטורית, אלא ערובה לעתיד. מאחר שעם ישראל חזר להשתעבד בגלויות שונות לאחר יציאת מצרים, הנס ההיסטורי משמש כמעין "זרע" או עירבון לגאולה העתידית והנצחית שעוד תבוא [מלבי"ם]. יתרה מזאת, עצם ההוצאה ממצרים טרם השלמת ארבע מאות שנות הגלות שנגזרו בברית בין הבתרים, נועדה להציל את ישראל מכליה מוחלטת תחת ידי המצרים, והיא מהווה חסד אלוהי עצום, גם אם השעבוד עתיד היה להימשך תחת אומות אחרות [אדרת אליהו - ר' יוסף חיים].
מטרת הגאולה מנוסחת במילים מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים. מטרת ההוצאה ממצרים לא הייתה רק העתקה גיאוגרפית, אלא שינוי מהותי בנפש האומה: הפיכתם מעבדים רכי לבב לבני חורין [צרור המור]. ה׳ לא החליף את שעבוד מצרים בשעבוד דתי נוקשה, אלא העניק לעם חוקים ומשפטים שהם עצמם מהווים את הדרך לחירות אמיתית [רלב"ג]. הגאולה חילצה את ישראל מעצם המושג של עבדות אנושית, ושחררה אותם משעבוד למלכים בשר ודם [מלבי"ם, אדרת אליהו].
כדי לתאר את תהליך השחרור, הפסוק משתמש בדימוי מעולם החקלאות: וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם. הפרשנים מסבירים כי "מוטות" הם מעין יתדות או רצועות הנמצאות בשני קצותיו של עול העץ המונח על צוואר השור, ותפקידם להדק את העול ולמנוע מהשור להשתחרר ממנו [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני]. ה׳ מבטיח לא רק להסיר את העול, אלא לשבור אותו לחלוטין כך שלא ניתן יהיה להשתמש בו שוב [פירושי רד"צ הופמן].
בדימוי זה טמונה הבנה פסיכולוגית עמוקה של חוויית השעבוד: שור שהורגל לשאת עול, הולך כשראשו כפוף מטה גם בשעה שהעול מוסר מעליו, שכן הוא מצפה בכל רגע שהעול יוחזר לצווארו. רק כאשר הבעלים משבר את העול לחלוטין לנגד עיניו, מבין השור כי עבודתו הסתיימה באמת. כך גם עם ישראל, המורגל בגלויות ושעבודים, זקוק לשבירה מוחלטת של עול האומות כדי להשתחרר מהפחד ולהאמין שחירותו מובטחת לנצח [העמק דבר]. שבירה זו תתרחש באופן פתאומי וישיר על ידי ה׳, אשר לא ינהל משא ומתן עם האומות המשעבדות את ישראל, אלא יופיע ויקצץ את עולן באחת [אדרת אליהו]. במובן הרוחני, יציאת מצרים שברה את העול הפיזי, אך "מוטות העול" – הפוטנציאל להשתעבד לכוחות הטבע, החברה והפוליטיקה – נותרו עד למתן תורה, שבו הוענקה לישראל עצמאות רוחנית מוחלטת [רש"ר הירש]. מזווית נוספת, שבירת העול לעתיד לבוא מסמלת גם את ביטול עול הסיוע לעניים (גמילות חסדים), שכן בעתיד יתבטל העוני מן העולם [חתם סופר].
תוצאת השחרור מתוארת במילה היחידאית קומְמִיּוּת. משמעותה היא הליכה בקומה זקופה, בגאווה ובחירות, והיא ההפך המוחלט ממצב של נפילה, כפיפות או השפלה [ספורנו, ביאור יש"ר]. כאשר נשברים מוטות העול המכופפים את הצוואר כלפי מטה, הראש מזדקף בטבעיות [רשב"ם, פענח רזא, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. זוהי הליכה חופשית ללא פחד ממקטרגים או מאויבים [בכור שור, שפתי כהן, אדרת אליהו]. הזדקפות זו אינה רק גופנית, אלא מבטאת התרוממות מקיפה של העם כולו – התרוממות בשכל, בבינה ובגבורה [ביאור יש"ר].
לצד ההסבר הרעיוני, הגישה המרכזית במדרשי חז"ל, המצוטטת על ידי פרשנים רבים, רואה במילה קוממיות הבטחה לשינוי פיזי ממשי לעתיד לבוא. על פי גישה זו, בני האדם יחזרו לממדי הענק שהיו לאדם הראשון לפני חטאו בגן עדן, וקומתם תיתמר לגובה של מאה או מאתיים אמה [רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם, פרדס יוסף].
פרשיית הברכות כולה נפתחת בהבטחה לגשם ("ונתתי גשמיכם בעתם") ונחתמת בהליכה בקוממיות, ללמדנו שקומתו הזקופה של האדם וגאוותו תלויות בחסד ה׳ ובברכת השפע היורדת לעולם [שפתי כהן].