עונש הגלות מציג שבר כפול וקיצוני בחיי האומה: ניתוק מוחלט של העם ממולדתו ופיזורו לכל עבר, ולצד זאת, עמידתה של הארץ בשיממונה מוחלטת.
וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם
הפועל אֱזָרֶה מגיע מעולם החקלאות ומתאר פעולה של זריית מוץ ברוח, כך שהוא מתפזר לכל עבר [רש"ר הירש]. הפרשנים מסכימים כי מדובר בעונש קשה במיוחד. בניגוד לאומה רגילה שגולה למקום אחד, שם בניה רואים זה את זה, מתאחדים ויכולים להתנחם, עם ישראל מפוזר כאדם הזורה שעורים בנפה ואין גרגר אחד דבוק לחברו, כך שכל אדם נותר בודד באומללותו [רש"י, רד"צ הופמן].
עם זאת, חלק מהפרשנים מזהים בפיזור זה גם חסד אלוהי נסתר. העובדה שהעם אינו מרוכז במקום אחד מונעת את השמדתו המוחלטת בבת אחת על ידי אויביו [בכור שור, מלבי"ם]. בנוסף, הניקוד הייחודי של המילה אֱזָרֶה בסגול, רומז לכך שהשכינה כביכול יוצאת לגלות יחד עם העם [נחל קדומים].
מטרה נוספת בפיזור היא מניעת התאגדות. הפיזור נועד להבטיח שהעם לא יוכל להתאחד כדי למרוד באומות או לנסות לחזור לארץ ישראל בכוח הזרוע [העמק דבר, אור החיים]. ויש הממקדים את הפסוק מבחינה היסטורית בגלות מצרים שהתרחשה מיד לאחר חורבן הבית [ספורנו].
וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב
הביטוי וַהֲרִיקֹתִי מתאר פעולה של ריקון הנדן, כלומר נרתיק החרב. החרב נותרת שלופה בחוץ בשל השימוש התדיר בה, בדומה למים שנשפכים ואינם חוזרים לכלי [רש"י, שפתי חכמים, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
חרב זו רודפת את הגולים, אך הפרשנים חלוקים לגבי תפקידה המדויק. גישה אחת מסבירה כי החרב מייצגת רדיפה מתמדת וחוסר רחמים מצד הגויים כלפי ישראל בכל מקום שאליו יגיעו [ביאור יש"ר, מלבי"ם, רד"צ הופמן], או את חרבו הספציפית של נבוכדנצר שרדפה את הגולים למצרים [ספורנו].
גישה שניה רואה בחרב כלי הרתעה. מטרתה אינה בהכרח להרוג, אלא להפחיד את הגולים, לחסום את דרכם ולמנוע מהם את האפשרות הפיזית לשוב לארצם [שפתי כהן, העמק דבר]. חרב זו תפגע בהם רק אם יפרו את השבועה שלא למרוד באומות [אור החיים].
וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה
בחלקו השני של הפסוק המוקד עובר מן העם אל הארץ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן תלות הדדית טראגית, שכן הארץ אינה יכולה לשגשג ללא העם, והעם אינו יכול לפרוח ללא ארצו [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
השממה המתוארת כאן היא מוחלטת וקבועה, כפי שנרמז במילה וְהָיְתָה המורה על תמידות. לאחר שעם ישראל יעזוב, גם אומות העולם והאויבים שכבשו את הארץ ינטשו אותה בסופו של דבר, והיא תישאר ריקה לחלוטין מיושבים לאורך דורות [מלבי"ם, העמק דבר, בכור שור, ביאור יש"ר].
לצד החורבן הפיזי קיים גם היבט פסיכולוגי. מכיוון שהגלות ארוכה והעם יודע שלא ימהר לחזור, הערים נראות בעיניהם כחורבות מוחלטות. זאת בניגוד לאדם שגולה מביתו לזמן קצר ויודע שישוב, שאז ביתו אינו נתפס בעיניו כחרב [רש"י, ברכת אשר על התורה].
לבסוף, השממה אינה רק תוצאה של המלחמה, אלא גזרה אלוהית מכוונת. ה' גוזר על הארץ להישאר שוממה כדי שהיא תוכל לשבות, לנוח ולפרוע את חוב שנות השמיטה שעם ישראל ביטל ולא קיים בזמן שישב עליה [אור החיים, שפתי כהן].