פסוק זה מהווה מעין מאמר מוסגר בתוך נבואות התוכחה, ומסביר מדוע הגאולה אינה יכולה להתרחש באופן מיידי, גם לאחר שישראל מתוודים על חטאיהם. הפסוק מתאר את ההכרח שבתקופת הגלות, המשמשת הן כעונש והן כתהליך של תיקון וריצוי החוב, הן עבור הארץ והן עבור העם.
וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם
הפרשנים מסבירים כי עזיבת הארץ אינה רק נטישה פיזית, אלא ניתוק מהותי. המילה מֵהֶם אינה אומרת שהעם הוא זה שעוזב את הארץ מרצונו, אלא שהארץ מופרדת ומתרוקנת מהם. כל עוד ישראל בגלות, הארץ תישאר בָּהְשַׁמָּה, כלומר במצב של שממה, ולא תצליח להיות מיושבת ולשגשג תחת שלטונו של שום גוי זר [שד"ל, ספורנו].
הגלות נועדה לאפשר לארץ להשלים את שנות השמיטה והיובל שישראל ביטלו. המילה וְתִרֶץ נגזרת מהשורש ר.צ.ה, ומשמעותה תשלום חוב, פיוס וריצוי [רשב"ם]. כלומר, הארץ שהייתה תובעת את עלבונה על כך שלא זכתה למנוחה כפי שציווה ה', תזכה כעת לשבות ולנוח בשממונה, ובכך תבוא על סיפוקה ותפסיק לקבול על ביטול שבתותיה [כלי יקר].
גישה מרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מציג תהליך היסטורי הכרחי. גם אם העם יתוודה וישוב בתשובה, אין אפשרות לחזור מיד לארץ ישראל. הארץ חייבת להשלים את מכסת שנות השבתון שלה עד תומן, כפי שאכן אירע בגלות בבל שנמשכה שבעים שנה [רמב"ן, מלבי"ם, רד"צ הופמן]. יתרה מזאת, עזיבה זו היא למעשה השגחה לטובה, שכן רק לאחר שהארץ תשלים את שבתותיה, תתאפשר גאולה שלמה ויישוב מחדש [העמק דבר, הכתב והקבלה].
העונש כאן פועל במדויק על פי עיקרון של מידה כנגד מידה. מצוות השמיטה נועדה להזכיר לאדם שהארץ שייכת לה', ומי שאינו מקיים אותה מתנהג כאילו הארץ היא קניינו המוחלט. על כן, ה' מגלה את העם ומרוקן אותו מנכסיו, כדי להוכיח לכל שהארץ שייכת לו, וברצונו הוא נותן אותה וברצונו הוא נוטל אותה [פרדס יוסף].
וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן
במקביל לריצוי של הארץ, גם העם צריך לרצות ולשלם את חובו. הצירוף הכפול יַעַן וּבְיַעַן זכה למספר התייחסויות. קבוצת פרשנים מסבירה כי המילה "יען" מבטאת גמול, והכפילות באה להדגיש את מידת הדין המדויקת, כאילו נכתב "גמול ובגמול", או הבאת קללות תמורת ברכות [רש"י, מזרחי, נתינה לגר, ברכת אשר]. לפי גישה זו, חסרה בפסוק המילה "אשר", ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "יען אשר במשפטי מאסו" [שפתי חכמים, גור אריה].
לעומתם, פרשנים אחרים מחלקים את הכפילות לשתי סיבות שונות שהובילו לגלות, כאשר כל "יען" מתייחס לחלק אחר בהמשך הפסוק: האחד כנגד בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ והשני כנגד וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם [רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני]. ויש המבארים כי "יען" הראשון נותן את הטעם לעצם העונש, ואילו "וביען" מלמד שהעונש לא יתמיד לנצח, אלא רק כל זמן שיעמדו במרדם [ביאור יש"ר].
בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם
החטא שהוביל לעונש הכבד לא היה רק התרשלות טכנית במצוות, אלא התנערות אידיאולוגית ורגשית. הפרשנים מבחינים בין שני סוגי הציוויים שנזכרו כאן: ה"משפטים" הם הדינים החברתיים וההגיוניים כמצוות השמיטה, ואילו ה"חוקים" מייצגים את עסק התורה, המדרשות והמצוות המגבילות את היצר האישי [אור החיים, אדרת אליהו].
הכתוב מדגיש את עומק הקלקול. העם לא רק נטש את המצוות, אלא מאס בהן באופן אובייקטיבי בטענה שאינן ראויות, וחש כלפיהן גועל, דחייה ובוז סובייקטיבי עמוק בנפשו [שטיינזלץ, רש"ר הירש]. מכיוון שישראל החליפו את סדרי העדיפויות, ראו בהגבלות התורה פגיעה באושרם ודחו את חוקי ה', העונש מותאם להם במדויק. התיקון לכך יבוא דווקא בגלות, כאשר ייאלצו לחיות מאות שנים מחוסרי זכויות חברתיות, ובכל זאת ימסרו את נפשם כדי לקיים את חוקי ה' מתוך תנאים של סבל ורדיפות. בכך יכפרו על הזלזול והמיאוס שהפגינו כלפי התורה בעת שישבו לבטח בארצם [רש"ר הירש, העמק דבר].