במעמקי הגלות והייסורים מתרחש מהפך תודעתי ורוחני עמוק. לאחר תקופה ארוכה שבה העם סירב להכיר בקשר שבין מעשיו לגורלו, בוקעת מתוך ההרס ההכרה באחריות. הצירוף וְהִתְוַדּוּ נתפס כמצוה אקטיבית המוטלת על העם [רד"צ הופמן], ואכן מנהיגים כדוגמת דניאל ועזרא קיימו אותה בפועל בעת גלותם [ספורנו, אברבנאל]. עצם האפשרות להתוודות מהווה נחמה גדולה, שכן היא מעידה כי גם בארץ האויב ה' עדיין מתאווה לתפילתם [ביאור יש"ר].
מדוע נדרש מהם להתוודות גם על עֲוֹן אֲבֹתָם? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר נועד לעקור טעות רווחת: החוטאים ראו שאבותיהם חטאו ולא נענשו מיד, ולכן חשבו שאין דין ואין דיין. בווידוי הם מכירים בכך שהם נושאים בעונש משום שהמשיכו לאחוז במעשי אבותיהם [אור החיים]. יש המייחסים את הווידוי על העוון העצמי לעוון שנאת חינם, ואת עוון האבות לכך ששינו את רצונו של ה' להשגיח עליהם [העמק דבר]. דעה אחרת מחלקת את הפסוק, כך שהמעילה מיוחסת לאבות, ואילו ההליכה בקרי מיוחסת לבנים [אבן עזרא].
המילה בְּמַעֲלָם מתפרשת כשקר, בגידה והפניית עורף לה' [אוהב גר, ביאור שטיינזלץ]. המושג בְּקֶרִי מבטא את תפיסת העולם של החוטאים, אשר ייחסו את המכות שניחתו עליהם למקרה ולטבע, במקום לראות בהן השגחה ועונש מכוון. כעת, הם נדרשים להתוודות במפורש על עצם החטא הזה של ייחוס מאורעות העולם למקרה, ועל רצונם לצאת מהשגחתו הישירה של ה' [אור החיים, רלב"ג, מלבי"ם, אלשיך, העמק דבר].
כאן מתעוררת שאלה פרשנית כבדת משקל שנידונה בהרחבה: אם העם מתוודה, מדוע הפסוקים הבאים ממשיכים לתאר עונש, גלות והסתרת פנים?
קבוצת פרשנים גדולה רואה בווידוי זה אקט חיצוני וחלקי. האות בי"ת במילה בְּמַעֲלָם מעידה כי הם מתוודים בעודם נמצאים בתוך המעילה עצמה. זהו וידוי של פה ללא חרטה אמיתית וללא עזיבת החטא, מצב המדומה לאדם הטובל לטהרתו בעודו אוחז בידו שרץ טמא. משום כך, העונש מוכרח להמשיך [נתינה לגר, כלי יקר, פרדס יוסף, אברבנאל, צרור המור]. גישה משלימה גורסת כי וידוי לבדו אינו מספיק כדי למרק את החטא לחלוטין, ויש צורך בייסורים שישלימו את הכפרה [צרור המור].
מנגד, יש הרואים בתיאור זה דווקא תהליך חיובי של קבלת הדין באהבה. הווידוי אינו רק בקשת סליחה, אלא הצדקת הדין והכרה בכך שהגלות והייסורים היו כלים הכרחיים ורחמניים שנועדו לשבור את עורלת לבם ולמנוע מהם להתבולל בעמים [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
מתוך ההתרחקות נוצרת התקרבות. העם, שעשה את התורה לעראי, הופך לעראי בעולם [אדרת אליהו]. אך דווקא שם, בתוך השעבוד להתרחשויות ההיסטוריות המקריות לכאורה, מתברר כי ה' מעולם לא עזב אותם. התהליך המייסר בארץ האויב מוביל אותם להכרה שהאדישות וההליכה בקרי היו חטא, ודווקא מתוך כך ה' מוביל אותם בדרכים נסתרות חזרה אל ייעודם ואל מולדתם [רש"ר הירש].