ויקרא, פרק כ״ו, פסוק מ׳

יצא לכם פעם לעשות משהו לא בסדר, אבל במקום לקחת אחריות פשוט אמרתם לעצמכם שזה קרה במקרה? בני ישראל נמצאים רחוק מהארץ שלהם ועוברים תקופה לא קלה. אבל דווקא שם משהו מיוחד קורה בלב שלהם והם מחליטים לקחת אחריות. הם מקיימים מצווה חשובה ובוחרים וְהִתְוַדּוּ. כלומר, הם מודים בקול רם על המעשים הלא טובים שלהם. זה בעצם דבר מאוד מנחם, כי זה מראה שגם כשהם רחוקים ה׳ עדיין רוצה לשמוע את התפילות שלהם. אבל למה הם צריכים להתוודות גם על עֲוֹן אֲבֹתָם, על החטאים של הדורות הקודמים? כי הרבה זמן אנשים ראו שההורים והסבים שלהם עשו דברים לא טובים ולא נענשו מיד, ולכן הם חשבו שאין חוקים ואין מי שמשגיח. כשהם מתוודים על כך, הם מודים שהם פשוט המשיכו להתנהג באותה דרך לא טובה כמו בעבר. הם מסבירים שבְּמַעֲלָם הם ממש הפנו עורף לה׳. הם גם מתוודים על כך שהם הלכו בְּקֶרִי. מה זה אומר? שהם חשבו שכל מה שקורה להם בעולם זה סתם מקרה או מזל, במקום להבין שה׳ הוא זה שמכוון את הכול. עכשיו הם סוף סוף מבינים את הטעות הזו. אבל אם הם מתוודים ומבקשים סליחה, למה התקופה הקשה עדיין ממשיכה? כי לפעמים אפשר לבקש סליחה רק בפה, אבל לא באמת להתחרט בלב או להפסיק את המעשים הלא טובים. זה קצת כמו אדם שמנסה להתקלח ולהתנקות, אבל תוך כדי הוא ממשיך להחזיק ביד שלו חתיכת בוץ. כדי שבאמת יהיה אפשר לתקן, הסליחה צריכה להיות אמיתית ולבוא יחד עם עזיבה אמיתית של ההתנהגות הלא טובה.