קרה לכם פעם שעשיתם משהו לא נכון, וכשקיבלתם עונש הרגשתם שזה פשוט לא הוגן? אבל אז, אחרי קצת זמן, פתאום הבנתם שהעונש הזה בעצם עזר לכם להבין את הטעות ולתקן אותה? לפעמים, כשבני ישראל חטאו, הם הרגישו שה' עזב אותם לגמרי והשאיר אותם לבד. אבל אז הם מבינים משהו חשוב: כשהם אומרים אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי, הם בעצם מתוודים ומבינים שה' לא עזב אותם במקרה. הצרות שהגיעו אליהם היו דרך מיוחדת של ה' לעורר אותם, כדי שישימו לב למעשים שלהם ויחזרו אליו.
גם כשה' אומר וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, מסתתר כאן חסד עצום. ה' לא סתם שולח אותם לארץ רחוקה ומשאיר אותם שם. המילה "והבאתי" מלמדת שה' בעצמו הולך איתם אל הגלות. הוא מלווה אותם ושומר עליהם מקרוב, כדי שלא ישכחו מי הם ולא יהפכו להיות כמו שאר העמים.
ה' עושה את כל זה מתוך תקווה. המילה אוֹ כאן פירושה "אולי" או "הלוואי". ה' מקווה שדווקא שם, מתוך הקושי, יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל. לב ערל הוא לב אטום, סגור ועקשן, שלא מוכן להקשיב. המרחק נועד לפתוח את הלב הזה, לרכך אותו ולגרום לבני ישראל לחזור להאמין.
כשהלב סוף סוף נפתח, קורה הדבר הטוב ביותר: וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם. המילה "ירצו" קשורה לכפרה ולסליחה. כמו שקורבן עוזר לכפר על חטאים, כך גם התקופה הקשה בגלות מנקה את בני ישראל מהטעויות שלהם. זה בדיוק כמו חוב שמסיימים לשלם אותו, ואז אפשר להתחיל מחדש, נקיים וקרובים שוב אל ה'.