הרעב איננו רק מחסור פיזי במזון, אלא תהליך הרסני של קריסה כלכלית, חברתית וטבעית. הכתוב משרטט את שלביה המחמירים של מצוקה זו, המאפיינת במיוחד תקופות של מצור וחרדה שבהן אין יוצא ואין בא. קללה זו נחשבת לקשה ולמיוסרת מכל הפורענויות, אף יותר ממכת חרב [אלשיך].
בראשית התהליך מופיעה הגזירה בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם. הפרשנים מסכימים כי המילה "מטה" משמשת כאן בהשאלה כלשון משען; כשם שהמטה תומך באדם חלש ומונע את נפילתו, כך הלחם סועד ומחזיק את לב האדם. שבירת משען זה מסמלת את תחילת הרעב ואת אובדן מקורות המזון הבסיסיים, או לחלופין את אובדן המאכלים והקטניות הנלווים ללחם [מלבי"ם].
כתוצאה מהמצוקה, ייווצר מצב שבו וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד. רוב הפרשנים מבינים את המספר "עשר" לא ככמות מדויקת, אלא כביטוי המציין ריבוי, המדגיש כי משפחות רבות ייאלצו להשתמש בתנור נייד וקטן שבימים כתיקונם הספיק למשפחה אחת בלבד [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. עם זאת, יש מי שסובר כי מדובר במספר מדויק המתאר דוחק עצום סביב תנור גדול [פרדס יוסף]. באשר לסיבה לאפייה המשותפת, נחלקו המפרשים לשתי גישות מרכזיות: האחת תולה זאת במחסור חמור בעצים להסקה, כך שגם אם ישנו קמח, לא ניתן לאפותו בנפרד [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. הגישה השנייה מסבירה כי המחסור הוא בתבואה עצמה – לאף אישה אין מספיק בצק כדי למלא תנור לבדה, והן נאלצות לאחד את מעט הבצק שבידיהן [רשב"ם, ביאור יש"ר]. דעה נוספת גורסת שהאפייה המשותפת נועדה למלא את התנור מתוך תקווה שהדבר ישפר את איכות האפייה, אך ללא הועיל [העמק דבר].
השלב הבא מתאר התפוררות חברתית ופיזית: וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל. גישה אחת רואה בכך ביטוי לחרדה ולקמצנות. בשנות שפע בני אדם מחלקים מזון ברוחב לב, אך בעת רעב הלחם כה יקר ונדיר, עד שכל פירור נשקל בקפידה מתוך חשדנות ופחד שמא אדם יקבל מעט יותר מחלקו [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, פענח רזא]. גישה שנייה מצביעה על תוצאה טכנית עגומה: התבואה הרקובה והבצק שלא נילוש כראוי מתפוררים ונשברים בתוך התנור. הנשים אינן יכולות לזהות את הלחם שלהן שהתערבב, והן נאלצות לשבת ולשקול את השברים כדי לחלקם ביניהן [רש"י, שפתי כהן, רד"צ הופמן]. פירוש אחר מציע שהלחם יישקל בדיוק באותו משקל שהיה לו כשהוכנס כתערובת בצק, משום שיוצא מהתנור בטרם ייאפה כראוי [העמק דבר, הכתב והקבלה].
הפורענות מגיעה לשיאה בקללת וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ. חוסר השביעה נובע מן הכמות המצומצמת של המזון [רשב"ם], או מהתחושה הפסיכולוגית של המחסור המונעת שובע [ביאור שטיינזלץ]. אולם, פרשנים רבים רואים בכך מארה על טבעית בתוך המעיים או בטבעו של הלחם עצמו: גם אם אדם יאכל כמות גדולה, הלחם יאבד את סגולתו להזין ולסעוד, והאדם יישאר רעב [רש"י, מזרחי, אבן עזרא, שפתי כהן].
ברובד החסידי והאלגורי [חומש קה"ת], הפסוק מתפרש על דרך החיוב כתיאור של צימאון רוחני. הלחם מסמל את התורה. "שבירת מטה הלחם" מרמזת לשבירת הלוחות הראשונים ולירידת התורה אל העולם הגשמי. כדי להפנים את התורה, על האדם "לאפות" אותה באש האהבה לה', ב"תנור אחד" – מתוך התבוננות באחדות הבורא. "עשר נשים" מסמלות את עשרת כוחות הנפש המשמשים ככלי קיבול לחכמה. כאשר האדם מחדיר את התורה אל חייו, הוא משיב אותה לשורשה הרוחני, בדומה לכפות מאזניים שעולות ויורדות ("במשקל"). התוצאה היא "ואכלתם ולא תשבעו" – אהבת ה' תהיה כה עזה, עד שהאדם לעולם לא יחוש ששבע מלימוד התורה, ורבדיה העמוקים תמיד ייראו לו מרגשים וחדשים.