קרה לכם פעם שהרגשתם רעב גדול, ממש כאילו הבטן שלכם ריקה לגמרי? תארו לעצמכם תקופה קשה שבה באמת חסר אוכל לכולם. התורה מתארת מצב כזה ומשתמשת בביטוי מַטֵּה־לֶחֶם. למה דווקא מטה? בדיוק כמו שמקל הליכה עוזר לאדם חלש להישען ולא ליפול, כך הלחם נותן לנו כוח ומחזיק אותנו. כשהתורה אומרת בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם, הכוונה היא שהמשענת הזו נשברת, ומתחיל חוסר גדול במזון בסיסי.
בגלל שאין מספיק מצרכים ואפילו חסרים עצים כדי להדליק אש, קורה דבר עצוב, וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד. המספר עשר לא אומר בדיוק עשר נשים, אלא מתאר המון משפחות שצריכות להשתמש יחד בתנור אחד קטן, שבימים רגילים מספיק רק למשפחה אחת.
כשיש שפע של אוכל, אנחנו מחלקים אותו לחברים ולמשפחה בשמחה וברוחב לב. אבל בזמן רעב, כל פירור הופך להיות כל כך יקר, עד שוְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל. כלומר, מודדים ושוקלים כל חתיכת לחם בקפדנות רבה מתוך פחד, כדי לוודא שאף אחד לא יקבל אפילו טיפה יותר מהחלק המדויק שלו.
ולבסוף, מתוארת התחושה הקשה מכולן, וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ. גם אם אנשים יצליחו להשיג מעט אוכל ולאכול אותו, הלחם פשוט יאבד את הכוח הרגיל שלו להשביע ולתת כוח, והם עדיין ירגישו רעבים.