בסיומה של פרשת התוכחה הקשה, בוקעת הבטחה אלוהית נצחית המהווה עוגן של תקווה עבור עם ישראל. למרות חומרת החטאים והיציאה לגלות, מובהר כי הקשר בין ה' לעמו אינו בר ניתוק, וכי עצם ההישרדות הלאומית בגלות היא עדות להשגחה עליונה ולרחמים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְאַף גַּם זֹאת משמשות כלשון ריבוי והעצמה [מלבי"ם, אבן עזרא]. כלומר, למרות תיאורי החורבן שקדמו לכך, ולמרות שאדישותם של ישראל כלפי לקחי העבר הובילה אותם למצב של דלות ושפלות [שטיינזלץ, ביאור יש"ר], ה' אינו עוזב אותם. על פי רובד נוסף, המילה זֹאת טומנת בחובה משמעות סמלית: יש המפרשים שהיא מכוונת לתורה, שהיא הדבר היחיד שנותר לישראל בגלות והיא זו שמגינה עליהם ומונעת מהם להיטמע לחלוטין בין האומות [רבנו בחיי, צאינה וראינה, חזקוני, מלבי"ם]. פרשנים אחרים על דרך הסוד והמדרש מסבירים כי זֹאת רומזת לשכינה (כנסת ישראל), אשר גולה יחד עם העם אל בין האומות [רבנו בחיי, שפתי כהן, צרור המור].
כאשר העם נמצא בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, הכתוב מבטיח: לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים. משמעות המילה גְעַלְתִּים היא דחייה, סילוק או נפש שבחלה בדבר [אבן עזרא]. למרות שישראל מאסו בחוקי ה', ה' אינו גומל להם מידה כנגד מידה [רד"צ הופמן]. אמנם, ה' נטל מהם את הארץ, המקדש והמלכות, אך המיאוס והגועל אינם מוחלטים אלא מוגבלים, והם נועדו רק לייסר את העם עד שייכנע לבם וישובו למוטב, ולא במטרה לְכַלֹּתָם [הטור הארוך, אבן עזרא, מלבי"ם, רד"צ הופמן, העמק דבר]. מיאוס זה מתואר כזמני בלבד, בדומה לחולה שמאבד את התיאבון לזמן מה אך חוזר לאהוב אוכל כשהוא מבריא [פרדס יוסף]. כדי להמחיש את אהבת ה' לעמו גם בטומאת הגלות, מובא משל למלך שאהובתו נמצאת בשוק של בורסקאים (מעבדי עורות) המלא בריח רע; המלך אינו נרתע מלהיכנס לשם, ובזכות אהובתו, המקום מריח בעיניו כבושם נדיר [צרור המור, שפתי כהן].
רבים מהפרשנים מזהים במילים אלו רמזים היסטוריים להשגחת ה' לאורך תקופות הגלות והשעבוד השונות. בכל פעם שקמה אומה לכלות את ישראל, ה' העמיד להם מושיעים: בימי בבל וכשדים (דניאל וחבריו), בימי יוון (החשמונאים), בימי המן שביקש להשמיד ולכלות (מרדכי ואסתר), ובימי פרס ורומי (חכמי הדורות) [תורה תמימה, רבנו בחיי, מלבי"ם, אדרת אליהו]. הישרדות זו כבשה חלשה בין זאבים היא ההוכחה הניצחת להשגחה האלוהית [הכתב והקבלה]. יתרה מכך, עצם הימצאותם מפוזרים ומושפלים בארץ אויביהם מעוררת את רחמי ה' ובכך נמנע כליונם [אור החיים].
הסיבה העמוקה לכל אלה היא ההבטחה שלא לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם. הפרשנים מדגישים פה אחד עיקרון יסודי: גם אם בני ישראל הפרו את הברית, חטאו ומרדו בכל דרך אפשרית, בריתו של ה' נותרת בתוקף והוא אינו מפר אותה [הטור הארוך, אבן עזרא, שטיינזלץ]. ברית זו מבטיחה שה' לא יחליף את ישראל באומה אחרת [אור החיים], שזרעם לא יכלה בזכות אבותם [רלב"ג, פרדס יוסף], ושהתורה לא תישכח מהם לעולם [העמק דבר].
הפסוק נחתם בהצהרה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. הצהרה זו מלמדת על נאמנותו של ה' שאינו משתנה [ביאור יש"ר, אלשיך]. גם כאשר עם ישראל אינו ראוי מצד מעשיו ואינו עוסק בתורה ומצוות, ה' נשאר אלוהיהם ומשגיח עליהם [רש"ר הירש, העמק דבר]. חתימה זו גם נושאת את פניה אל העתיד: בעוד שההצלות ההיסטוריות נעשו תחת שלטון אומות זרות, הגאולה העתידית והשלמה תעשה על ידי ה' בעצמו, ואז שום אומה לא תשלוט בהם עוד [תורה תמימה, רבנו בחיי, אדרת אליהו].