הקללה החקלאית המתוארת כאן אינה מסתכמת רק באובדן המזון, אלא פוגעת עמוקות בנפשו של האדם דרך תסכול מייאש. הכתוב משרטט תהליך אכזרי שבו השקעה עצומה של משאבים, זמן ועמל יורדת לטמיון מוחלט.
המילים וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם מתייחסות ליגיעה הפיזית הקשה שבעבודת האדמה [אבן עזרא, חזקוני]. המילה וְתַם משמעותה יכלה, והמילה לָרִיק פירושה לשווא [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים את הכאב הפסיכולוגי הייחודי שבקללה זו: אדם שלא עבד את אדמתו ולקה ביבולו אינו מתוסכל באותה מידה, אך חקלאי שטרח, חרש, זרע, ניכש עשבים ועידר, ולבסוף מאבד את הכל – חווה מפח נפש עמוק ו"שיניו קהות" [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. מדובר במצב קיצון שבו בני האדם משקיעים מאמץ חריג ומשתמשים בתחבולות שונות כדי להביא מים ולהציל את היבול בעת בצורת, אך כל מאמציהם נעשים לחינם [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לקללות קודמות שבהן האדמה הוציאה לפחות את כמות הזרע שנזרעה, כאן האובדן הוא מוחלט והמשחית מכה בכל [אור החיים, בכור שור].
לצד הפירוש החקלאי, ישנה גישה מדרשית המרחיבה את משמעות הקללה ורואה בה משל לאב שמשיא את בתו ונותן לה נדוניה גדולה, אך היא מתה לפתע במהלך שבעת ימי המשתה. כך האב מאבד בבת אחת גם את בתו וגם את ממונו שעובר לידי הבעל, וכוחו תם לריק [תורה תמימה, אדרת אליהו]. בעקבות טרגדיות מסוג זה, תיקן רבנו תם תקנה היסטורית להשבת הנדוניה למשפחת הכלה במקרה של מוות בשנה הראשונה. דעה נוספת גורסת כי הפסוק מכוון ספציפית לגידולים הדורשים טרחה יתרה ומתישה, כמו כרם או פשתן [אדרת אליהו].
בהמשך, ההכרזה וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ מתפרשת לא רק כהיעדר תבואה, אלא נדרשת על בסיס המילה יְבוּלָהּ כנגזרת של השורש "להוביל". כלומר, האדמה תאבד לחלוטין את כוח ההצמחה שלה ולא תחזיר לחקלאי אפילו את מעט הזרעים שהוא "הוביל" והביא לתוכה בשעת הזריעה [רש"י, מזרחי, בכור שור, גור אריה].
השימוש במילה אַרְצְכֶם במקום במונח הכללי "הארץ", מדגיש שהאדמה לא תוציא את מה שאתם בעצמכם הבאתם אליה [שפתי חכמים]. מעבר לכך, הדבר מצביע על היפוך כלכלי טרגי: בעוד שבזמן ברכה ארץ ישראל משגשגת ושאר הארצות באות לקנות ממנה תבואה, תחת הקללה הזו דווקא "ארצכם" הטובה תסבול מרעב, בעוד שבשאר הארצות יהיה שפע. מצב זה ייאלץ את בני ישראל לקנות תבואה מהגויים ולהעשיר אותם [פרדס יוסף, ביאור יש"ר]. עם זאת, יש המציינים שבשלב זה מדובר רק בחסרון של התבואה הרגילה, ועדיין לא במכת רעב מוחלטת וקטלנית [העמק דבר].
החלק החותם, וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ (כאשר הביטוי "עץ הארץ" מקביל במשמעותו ל"עץ השדה" [רד"צ הופמן]), מתאר פגיעה כפולה בעצים. רוב הפרשנים מבינים את המילים לֹא יִתֵּן כמוסבות גם על העץ עצמו וגם על הפרי. הקללה הראשונה היא שהעץ יהיה לקוי כבר מן הארץ – הוא יישאר יבש מדי ולא יצליח למשוך לחות כדי להוציא פרחים בשעת החנטה. הקללה השנייה היא שגם אם העץ יצליח להוציא פרי, הוא ישיר אותו לארץ בטרם יבשיל [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, ברכת אשר]. חלוקה זו של הפגיעה בעץ לשתי קללות נפרדות, יחד עם שאר הפורענויות בפסוקים אלו, נועדה להשלים את המניין לשבע מכות מדויקות, כנגד שבע העבירות של העם שהוזכרו קודם לכן [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, גור אריה]. מכת העצים מוסיפה רובד של חסרון תענוג, מעבר לאובדן המזון הבסיסי [העמק דבר].