התוכחה האלוהית עולה שלב ומציגה את ההסלמה בתגובת ה׳ כלפי עקשנות אנושית. הפסוק מתאר מצב שבו הייסורים הראשונים לא השיגו את מטרתם, והאדם נותר באדישותו, מסרב לראות בצרותיו קריאת השכמה רוחנית ותולה אותן בגורמים חיצוניים ומקריים [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בהבנת המילים וְאִם עַד אֵלֶּה. גישה מרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "עד" משמעותה "בעוֹד", כלומר – אם בעודכם סובלים מהמכות הללו, תוך כדי התרחשותן, עדיין תסרבו לשוב [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, חזקוני, גור אריה]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו כפשוטה, דהיינו "אפילו לאחר" שבאו עליכם כל הפורענויות הללו [ביאור יש"ר, פירושי רד"צ הופמן]. דעה נוספת קושרת את המילה לשורש ע.ו.ד או ע.י.ד, ומסבירה כי ה׳ מציג מערכות של מכות המסודרות זו אחר זו, ומתרה בהם שאם לא ישמעו לאזהרות הללו, יבואו נוספות [מלבי"ם].
הסירוב מבוטא במילים לֹא תִשְׁמְעוּ לִי. השמיעה כאן אינה רק ציות טכני, אלא מסמלת את לימוד התורה, שכן לא ניתן לחזור בתשובה באמת ללא לימוד [אור החיים]. התוספת של המילה לִי מדגישה את חומרת המעשה: אין מדובר בחטא בשוגג, אלא באדם שמכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו במודע [פענח רזא], תוך סירוב להפנות את מעשיו לשם ה׳ [העמק דבר].
בתגובה למרידה זו מצהיר ה׳: וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם. ההוספה כאן איננה חזרה על אותן מכות שכבר ניחתו, אלא הבאת ייסורים חדשים, קשים יותר, השונים באופיים מאלו שהיו קודם לכן [רש"י, מזרחי, גור אריה, חזקוני, ביאור יש"ר]. עם זאת, בתוך חומרת העונש מסתתרת גם רחמנות. המילה לְיַסְּרָה מעידה על כך שה׳ אינו בא בעריצות כדי להשמיד, אלא פועל כאב המייסר את בנו מתוך אהבה, בהדרגה ובמטרה לתקן [שפתי כהן, כלי יקר]. במבט היסטורי רחב, יש שראו בשלבי התוכחה המפורטים כאן ובפסוקים הבאים רמזים לארבע הגלויות השונות ולחורבן שני בתי המקדש [בעלי ברית אברם].
הביטוי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם זכה לשתי גישות פרשניות עיקריות. הגישה הראשונה מבינה את המספר שבע כפשוטו. לפי קו חשיבה זה, ה׳ יעניש את העם בשבע פורענויות מדויקות, כנגד שבע עבירות של כפירה ומרידה שהוזכרו מוקדם יותר בפרשה, שכן ה׳ מעניש במידה כנגד מידה ואינו מביא על האדם יותר ממה שחטא [רש"י, שפתי חכמים, בכור שור, גור אריה, אדרת אליהו]. יש המוסיפים כי שבעת החטאים כוללים גם את נעילת שערי התשובה [אור החיים], או שהמספר שבע רומז לחטאים הקשורים לשנת השמיטה (השנה השביעית) ולביטול התורה [חזקוני, פענח רזא, מגלה עמוקות].
הגישה השנייה, המקובלת על פרשנים רבים, גורסת כי המספר אינו מציין כמות מתמטית מדויקת, אלא משמש כביטוי מטפורי לריבוי, להגזמה או למספר שלם המייצג מחזוריות מלאה. בדומה לביטויים מקראיים אחרים, הכוונה היא שהייסורים יוכפלו ויהיו רבים וקשים [רשב"ם, אבן עזרא, הטור הארוך, פרדס יוסף, ביאור שטיינזלץ, פירושי רד"צ הופמן]. המספר שבע קשור במהותו לשורש ש.ו.ב, ומסמל מחזוריות וגבול טבעי שהקב"ה קבע בעולם, ולכן העונש יחזור על עצמו שוב ושוב וילווה את המשך ההתדרדרות הרוחנית של העם [הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
סיום הפסוק, עַל חַטֹּאתֵיכֶם, טומן בחובו חסד אלוהי עצום. העונש נמדד ומוגבל אך ורק לפי מידת החטאים של בני האדם, ולא לפי ערכו וגדולתו של ה׳ שנגדו חטאו, שכן אם העונש היה נמדד לפי כבודו של הבורא, העולם לא היה יכול לשאת זאת אפילו רגע אחד [שפתי כהן]. יתרה מזאת, בשלב זה ה׳ מביא מכות שהן "על" חטאיהם, אך אינן בדיוק מאותו הסוג של החטא, וזאת מתוך רחמים – כדי שהמכה לא תידבק בהם בחוזקה רבה מדי. רק אם ימשיכו לטעון שהכול מקרה, ייאלץ ה׳ להביא עליהם עונשים המכוונים בדיוק לאופי חטאיהם [כלי יקר].