לאחר תיאור הפורענויות והחורבן, מתמקדת התורה במצבם הנפשי והפיזי של שארית פליטת העם שיגלה מארצו. מטרת העונשים בגלות היא להוכיח לעם כי השגחת ה' ממשיכה ללוות אותם גם מחוץ לארץ ישראל, בניגוד למחשבתם השגויה כי בגלות יהיו פטורים מעול המצוות ונתונים רק לחוקי הטבע של הארצות השונות [העמק דבר]. תחת השגחת ה' הרגיש העם חזק וזקוף גם מול אויבים עצומים, אך בהיותו נעזב ורחוק ממולדתו, הוא מאבד את שמחת הקיום ואת העוז לעמוד אפילו בפני הסכנה הקלה ביותר [רד"צ הופמן, רש"ר הירש]. עם זאת, רצף הקללות מוכיח כי למרות הכיליון המתמשך שיחוו, האומה בכללותה לא תושמד לעולם [אור החיים].
וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם – הכוונה היא לאלו שיישארו בחיים וישרדו את החרב והמכות הקודמות [אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ], ועדיין ייוותרו בתכונתם הראשונה ולא יחזרו בתשובה [אור החיים].
עליהם אומר ה': וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם. המילה מֹרֶךְ מתארת פחד עצום, רכרוכיות, אימה, דאגה ורפיון ידיים [רש"י, שטיינזלץ, אדרת אליהו]. המפרשים חלוקים באשר לשורש המילה: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאות מ"ם היא תוספת לשורש ר.כ.כ, המבטא רכות וחולשה שבה הדם מתקבץ אל תוך הלב ומרכך אותו [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, אילת השחר]. לעומת זאת, יש הסבורים כי האות מ"ם היא חלק בלתי נפרד משורש המילה, והוראתה היא שבירה של הלב [רשב"ם, אבי עזר]. מנגד, גישה ייחודית מציע [בכור שור], הרואה בפחד זה דווקא מידה טובה ומנגנון הגנה חיובי, שנועד למנוע מהגולים להתגרות באומות העולם.
במצב זה של חרדה מתמדת, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף. תחושת הפגיעות של הגולים תהיה כה קשה, עד שאפילו רעש קל וטבעי יעורר בהם אימה ויגרום להם לנוס מתוך מחשבה שצבא מתקרב [אדרת אליהו], וזאת גם כאשר המקומיים לא יראו כלפיהם שום שנאה גלויה [נתינה לגר]. הפרשנים מסבירים כי העלה עצמו אינו מפיק קול כשהוא נדחף מעצמו, אלא הקול נוצר כאשר הרוח הודפת אותו ומכה אותו בעוצמה על עלה אחר, וההשקה ביניהם היא זו שמייצרת את הרעש המבהיל [רש"י, שד"ל, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
על דרך הדרש, הדימוי של העלה הנדף מקבל משמעות חברתית ורוחנית עמוקה. [כלי יקר] רואה בכך רמז לפירוד הלבבות וללשון הרע המצויים בעם ישראל בגלות; כשם שכל קנה או עלה נדחף מהרוח ומיד מכה ודוחף את העלה הסמוך לו, כך בני ישראל בגלות נרדפים ונדחפים על ידי האומות, אך במקום להתאחד ולנחם זה את זה – הם דוחפים, מכשילים ומכים זה את זה בשוט לשונם. הם שמחים לאיד ומפיצים שיחות חולין ורכילות ברחובות, וזהו "קול העלה" שרודף אותם. [פרדס יוסף] מביא את דברי הבעל שם טוב, הדורש את המילה "עלה" כדף של גמרא, ואת המילה "נדף" מלשון דף, לרמז שמי שלומד תורה שלא לשמה ועל מנת לקנטר – הדף הנלמד רודף אותו.
מתוך אותה אימה, וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלּוּ וְאֵין רֹדֵף. הם יברחו בבהלה כאילו חיילים רודפים אחריהם להורגם בחרב, אף על פי שבמציאות אין שום רודף כלל [רש"י, מזרחי, לבוש האורה, גור אריה]. במהלך מנוסתם העיוורת הם יכשלו איש באחיו וייעדרו כל יכולת לפעולה משותפת [רלב"ג, רש"ר הירש]. הם ייפלו ארצה מתוך עייפות, תשות כוח ופחד הלב, כך שעצם הבריחה והפחד הם אלו שיביאו לנפילתם [מלבי"ם, אדרת אליהו, שטיינזלץ]. [חזקוני] מסכם ומחלק את הפסוק לארבע מכות נפרדות (מורך, קול עלה, מנוסת חרב, נפילה) המהוות חלק מהשלמת העונש המקיף על שנות היובל שבוטלו.