הבטחת השלום והביטחון אינה מסתכמת רק בהיעדר מלחמה פסיבית, אלא מתרחבת לעליונות צבאית אקטיבית. ישראל לא רק יתגוננו, אלא יצאו למסע ניצחון מוחץ נגד מבקשי רעתם.
עולה השאלה: אם הובטח קודם לכן שלום בארץ, מדוע יש צורך במלחמה וברדיפה? הפתרון לכך נעוץ בהבנה שהרדיפה תתרחש מחוץ לגבולות הארץ, בארצות האויב [ספורנו, ביאור יש"ר]. הבטחת השלום משמעותה שהאומות לא יעזו לתקוף ולהשחית בארץ ישראל, אך ישראל מצידם ירדפו ויאבדו את אויביהם, תוך שהם עצמם יושבים לבטח [אור החיים]. רדיפה זו נועדה לאפשר לישראל לנקום בשונאיהם [בכור שור], וכאשר אויב כלשהו יעיז לתקוף, אומץ לבו ייפול מיד והוא יובס בקלות [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
זהותם של אותם אֹיְבֵיכֶם מתפרשת כמתייחסת לרשעי הגויים, ששנאתם לישראל היא טבעית ויסודית, ועל כן הם נחשבים לאויבי ה' [אור החיים]. פירוש ספציפי יותר מזהה את האויבים הללו עם זרעו של עמלק, האויב הנצחי, שמצוות הכרתו היא אחת מהמצוות המרכזיות בכניסה לארץ [שפתי כהן].
התערבות ה' במלחמה ניכרת בשני מישורים: מחד גיסא, הוא נוטע אומץ וגבורה בלב ישראל לרדוף, ומאידך גיסא, הוא מטיל מורך בלב האויבים. פחד זה גורם לכך שהאויבים לא רק ינוסו וימלטו, אלא יפלו במערכה פעם אחר פעם ללא תקומה [הטור הארוך].
חלק ניכר מתשומת הלב הפרשנית מוקדש לביטוי וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. הפרשנים שואלים מדוע הכתוב משתמש בלשון של נפילה מאליה ומדוע נאמר לֶחָרֶב ולא 'בחרב' או 'ותכו אותם בחרב'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאויבים לא ייהרגו מנשקם של ישראל. מתוך מנוסתם המבוהלת, הם יפלו איש בחרב רעהו. הם יהרגו זה את זה מאחור כדי לפנות לעצמם דרך מילוט, וכך יפלו לפני ישראל מבלי שהלוחמים הישראלים יצטרכו לגעת בהם כלל [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, בכור שור, גור אריה, משכיל לדוד].
גישה שנייה, רוחנית יותר, מסבירה כי האות למ"ד במילה לֶחָרֶב מעידה על כך שהאויבים יפלו בחרבו של הקב"ה או על ידי חרב של מלאך, בדומה לניסי החשמונאים, וזאת ללא צורך בלחימה אנושית [ספורנו, אור החיים, שפתי כהן].
לצד גישות אלו, יש המפרשים זאת באופן מטאפורי, ולפיו האויבים יפלו לפני ישראל כאילו הוכו בחרב, אפילו אם לישראל כלל לא יהיה נשק בידם [העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי כפשוטו, שהאויבים פשוט יפלו בחרב במלחמה [רד"צ הופמן].