כאשר ישראל ייכנעו, יתוודו על חטאיהם וירצו את עונשם בגלות, ה׳ נכון לקבל את תפילתם ולעורר עליהם רחמים [רשב"ם, ביאור יש"ר]. הווידוי אמנם מועיל להקל את הגזירות הקשות, אך כדי להשיב את ישראל למעמדם נדרשת זכות האבות [אור החיים]. יש מן הפרשנים שרואים בפסוק זה נבואה ספציפית ונחמה המכוונת לבניין הבית השני, כנחמה על חורבן הבית הראשון [ספורנו, ריב"א].
מבחינה תחבירית, הצירוף אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב מתפרש כ"את בריתי, ברית יעקב" – כלומר, הברית שכרתי עם יעקב [רמב"ן, אבן עזרא]. עם זאת, יש המעמיקים לראות בכך לא רק ברית "עם" האבות, אלא הגדרה של בריתות שונות: ישנו קשר אלוהי הנקרא "ברית יעקב", קשר הנקרא "ברית יצחק" וקשר הנקרא "ברית אברהם", כאשר כל ברית מייצגת שלב אחר בהתמודדות ההיסטורית של עם ישראל בגלות מול העמים [רש"ר הירש].
הפרשנים עומדים על כך שסדר האבות בפסוק הפוך מהסדר הכרונולוגי (יעקב, יצחק, ולבסוף אברהם). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהסדר נועד ללמד על עוצמת זכותם: זכותו של יעקב הקטן כדאית בפני עצמה כדי להציל את ישראל. אם בשל חומרת החטאים זכותו אינה מספקת, מצטרפת אליה זכותו של יצחק, ואם גם בה אין די – מצטרפת זכותו של אברהם, שהיא ודאי מספקת להגן עליהם. גישה נוספת מסבירה שכאשר אדם מפזר כספים מכמה כיסים, הכיס האחרון נשאר המלא ביותר; כך גם ישראל "אוכלים" בכל דור מזכות האבות, ולכן הפסוק מתחיל ביעקב שזכותו קרובה ועדיין לא מוצתה, וממשיך אחורנית עד לאברהם שזכותו עתיקה אך עדיין קיימת לעד [כלי יקר]. בנוסף, יש המסבירים כי זהו סדר טבעי של ייחוס, שבו הולכים לאחור מהבן אל האב והסב [קיצור בעל הטורים, בכור שור]. על דרך הסוד, הסדר ההפוך נועד להעלות את מידותיהם של האבות ממטה למעלה – ממידת הרחמים והאמת של יעקב, דרך מידת הדין של יצחק, ועד למידת החסד העליון של אברהם, כדי למתק את הדינים הקשים של הגלות [רמב"ן, פני דוד, משכיל לדוד].
הבדל נוסף נעוץ בשימוש בפועל אֶזְכֹּר. בעוד שהפועל מופיע ביחס ליעקב ולאברהם, ביצחק לא נאמרה זכירה. הפרשנים מסכימים כי הסיבה לכך היא שזכות עקידת יצחק אינה זקוקה ל"זכירה" – אפרו של יצחק נחשב כאילו הוא צבור ומונח תמיד על גבי המזבח לפני ה׳, ודבר שנמצא תמיד לנגד העיניים אינו שייך בגדר של שכחה וזכירה [רש"י, תורה תמימה, תולדות יצחק].
כמו כן, המילה וְאַף מופיעה לפני יצחק ואברהם, אך לא לפני יעקב. הסיבה לכך היא שמטתו של יעקב הייתה שלמה וכל בניו היו צדיקים, בניגוד לאברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו. לכן, הפסוק מדגיש כחידוש ש"אף" על פי שיצאה מהם פסולת, ה׳ יזכור את בריתם [תורה תמימה, הדר זקנים]. בנוסף, המילה אֶת המופיעה לפני כל אחד מהאבות באה לרבות גם את זכותן של האימהות, שאינן נפרדות מזכות האבות [רבנו בחיי, תורה תמימה].
שמו של יעקב נכתב בפסוק באופן חריג – יַעֲקוֹב בכתיב מלא עם האות וי"ו. הפרשנים מסבירים כי בחמישה מקומות בתנ"ך נכתב שמו של יעקב מלא בוי"ו, ובמקביל, בחמישה מקומות נכתב שמו של אליהו הנביא חסר וי"ו ("אליה"). יעקב נטל את האות וי"ו משמו של אליהו כעירבון וכמשכון, כדי להבטיח שאליהו יבוא באחרית הימים לבשר את בשורת הגאולה לבניו. כל עוד לא נגאלו ישראל, שמו של אליהו חסר, והוא יושלם רק כאשר ימלא את ייעודו ויגאל את זרעו של יעקב [רש"י, גור אריה, צאינה וראינה].
בסיום הפסוק מופיעה ההבטחה וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. אזכור הארץ הדוממת לצד האבות הקדושים נובע מכך שגם לארץ יש ברית עם ה׳. כאשר ישראל חטאו ולא שמרו את השמיטות והיובלות, הארץ תבעה את עלבונה. ה׳ זוכר את הארץ בכך שהוא גולה את ישראל ממנה, ובכך מאפשר לה לנוח ולרצות את שבתותיה כפי שנקבע בתורה [רמב"ן, צרור המור, שפתי כהן]. מנגד, זכירת הארץ היא גם הבטחה שעל אף חורבנה, ה׳ שומר עליה בהשגחה פרטית גם בהיות ישראל בגלות, והיא עתידה לשוב ולהתיישב בבניה [העמק דבר, הכתב והקבלה]. המדרש ממחיש את שילוב הארץ עם האבות במשל למלך שהיו לו שלוש בנות (האבות) ושפחה אחת שגידלה אותן (הארץ); בכל פעם שהמלך דורש בשלום בנותיו, הוא דורש מתוך כבוד גם בשלום המגדלת שלהן [רמב"ן, רבנו בחיי].