תגובת האדם לסבל ולייסורים היא שעומדת במוקד שלב זה בתוכחה. כאן מוצגת נקודת מפנה טרגית, שבה התעלמות מן האזהרות האלוהיות הראשונות מובילה להחרפה דרמטית של הענישה. במרכז הדברים עומדת שאלת ההשגחה מול המקריות, והאופן שבו בני אדם מפרשים את קורות חייהם.
המילה המרכזית בפסוק היא קֶרִי, והפרשנים נחלקו בשתי גישות עיקריות לגבי משמעותה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את המילה לשורש ק.ר.ה, כלומר מקרה. לפי תפיסה זו, בני ישראל חווים את הייסורים הראשונים, אך מסרבים לראות בהם יד מכוונת של ה', וטוענים כי מדובר באסונות טבע, מקרי הזמן או גזירת הכוכבים [רשב"ם, רבנו בחיי, מלבי"ם, אבן עזרא]. במקום להתעורר לתשובה, הם מנהלים חקירות פילוסופיות ומחליטים שהפורענות אינה מאת ה' [קונטרס חיבה יתירה]. גישה זו באה לידי ביטוי גם באורח חייהם, כאשר הם מקיימים את רצון ה' רק באקראי, לעיתים רחוקות, ומבלי להפוך זאת למטרה עיקרית בחייהם [רש"י, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. כעונש של מידה כנגד מידה, מכיוון שהם מייחסים את חייהם למקרה, ה' מסלק מהם את השגחתו ומשאיר אותם נתונים לפגעי המקרה האכזריים של העולם [אברבנאל, אם למקרא]. גישה ייחודית אף טוענת כי לאחר חטאים רבים כל כך, ה' מביא עליהם בכוונה ייסורים משונים כדי שיטעו לחשוב שזהו מקרה, ובכך מכביד את ליבם [אבי עזר].
מנגד, קבוצת פרשנים אחרת מפרשת את המילה קֶרִי כלשון קושי, עקשנות, מרי והתנגדות [שד"ל, הכתב והקבלה, בכור שור, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. לפי פירוש זה, משמעות ההליכה היא ללכת לקראת ה' מתוך קשיות עורף, להתעמת ולהמרות את פיו ביודעין ובכוונה.
סירוב עקשני זה מודגש במילים וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי. הפסוק אינו מתאר רק חוסר הבנה, אלא חוסר רצון מוחלט לשוב אל ה', אפילו כאשר השכל מחייב זאת [ביאור יש"ר, מזרחי]. המכות הראשונות נועדו לשמש כמוסר הניתן לריפוי, אך הסירוב לשמוע הופך אותן למכה חסרת תקנה הנוגעת בעצם קיומם [שפתי כהן].
בתגובה לסירוב זה, מכריז ה': וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. המספר שבע אינו מציין הכפלה מתמטית של העונש, שכן ה' אינו מעניש אדם מעבר למה שחטאיו מצדיקים [מזרחי], אלא הוא סמל לריבוי של פורענויות חדשות [רש"י, אברבנאל]. מדוע העונש כה חמור? משום שעצם ההתעלמות מן האזהרות הקודמות נחשבת להם כאילו חטאו מחדש [אור החיים]. יתרה מכך, כאשר אדם חוטא מתוך עקשנות ורצון להכעיס, חומרת מעשהו גדולה פי כמה ממי שחוטא מתוך תאווה בלבד, ולכן ראוי לעונש כבד בהרבה [הכתב והקבלה]. יש המקשרים את המספר שבע לעונש על חילול שנת השמיטה [חזקוני], ויש המסבירים כי מדובר במכה אחת הכוללת בתוכה שבע רעות, כדוגמת משלחת של חיות רעות שיכלו בם, או פלישת אויבים אכזריים [העמק דבר, אברבנאל, ביאור יש"ר]. מתוך חוסר דעתם להבין את המסר, הם נענשים על ידי חיות חסרות דעת [ביאור יש"ר].