בשלב זה של מסכת הייסורים, מערכת היחסים בין ה' לעם ישראל מגיעה לנקודת מבחן קריטית. הפסוק מציג מצב שבו הפורענויות הקודמות לא השיגו את מטרתן הרוחנית, והעם מתעקש לפרש את המציאות באופן שגוי, מה שמוביל להחרפת התגובה האלוהית.
המילה וְאִם־בְּאֵלֶּה מתייחסת לצרות שכבר באו על העם. יש הדורשים מילה זו מלשון "אָלָה" (שבועה וקללה), ומסבירים כי הפורענויות הקשות שקדמו לפסוק זה, כגון פגיעת חיות רעות והתמעטות האוכלוסייה, באות בעוון שבועות שקר, חילול השבת וחילול שם ה' [תורה תמימה, אדרת אליהו].
הדרישה האלוהית היא לֹא תִוָּסְרוּ לִ֑י. מבחינה דקדוקית, פועל זה הוא בבניין נפעל בזמן עתיד [אבן עזרא]. בעוד שמבחינה מילולית משמעותו היא קבלת מוסר [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן, ביאור שטיינזלץ], המפרשים מעמיקים בכוונת המילה. יש מי שמציע כי השורש אינו י.ס.ר אלא ס.ו.ר, כלומר הציפייה הייתה שהייסורים יגרמו לעם לסור מדרכם הרעה ולשוב אל ה' [ברכת אשר]. רוב הפרשנים מסכימים כי בני אדם אינם חפצים לקבל ייסורים כשלעצמם, ולכן התוספת של המילה "לי" מלמדת שתכלית המוסר היא החזרה בתשובה וההתקרבות המחודשת אל ה' [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. המוסר כשמו כן הוא, נועד לעצב את אופיו המוסרי של האדם ולהציב לו גבולות, כך שרצונו יותאם ויוכפף לרצון ה' [רש"ר הירש].
כאשר העם מסרב להפנים את המסר, הוא מגיע למצב של וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. הליכה "עמי" מעידה על כך שישראל לא עזבו את ה' לחלוטין ואף המשיכו לעסוק בתורה, אך חטאם המרכזי הוא ה"קרי" – ההתייחסות למאורעות כאל מקרה עיוור והזדמנות מקרית, תוך התעלמות מוחלטת מההשגחה האלוהית [אלשיך]. במצב כזה, העם מקיים את מצוות ה' רק באופן אקראי וכאשר הדבר משרת את האינטרסים שלו [רש"ר הירש].
התגובה האלוהית לגישה זו היא מידה כנגד מידה. קיומו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה אינו טבעי, אלא נשען על נס מתמיד והשגחה פרטית המגנה עליו מפני אומות העולם. כאשר ישראל מתייחסים לה' באקראיות, ה' מסיר את השגחתו המיוחדת ומפקיר אותם לחוקיות הטבעית והאכזרית של ההיסטוריה העולמית [רש"ר הירש]. עם זאת, ה' אינו עוזב אותם לגמרי, אלא מכוון את המקרה כך שיפגשו רק את ה"קרי" הרע והזועם, ולא את צירופי המקרים הטובים [צרור המור]. יתרה מכך, ה' יכה אותם במכות נוספות וגלויות מעבר לאסונות הטבעיים, וזאת כדי לנפץ את אשליית המקריות ולאלץ אותם להכיר בהשגחתו [אלשיך].
פרשנות מעניינת מבחינה בין המילה קֶֽרִי המופיעה בפסוק זה, לבין המילה "בקרי" שמופיעה בפסוק הבא. המכות הקודמות, כמו חיות רעות הטורפות בני אדם, הן אירוע נדיר וחריג שנראה כמו מקרה חד-פעמי (קרי). לעומת זאת, המכות הבאות של חרב ומלחמה הן תופעות היסטוריות שכיחות וטבעיות יותר, ולכן ה' מאיים שילך עמם "בקרי" – בתוך שטף האירועים המקובלים והתדירים בעולם [שפתי כהן].
למרות חומרת הדברים, הפרשנים מדגישים כי העונשים אינם נובעים מיצר נקמה חלילה, אלא מאהבה ומרצון לחנך, כפי שאב מייסר את בנו. כל מטרת הפורענויות, קשות ואכזריות ככל שיהיו, היא לשבור את עורפם הקשה של החוטאים, לעורר אותם מתרדמתם ולהשיבם אל דרך הישר [צרור המור, שפתי כהן].