מערכת העונשים הפותחת את פרשת התוכחה מציגה עקרון של מידה כנגד מידה. לאחר שהעם דחה את הברית, ה׳ משנה את סדרי הטבע ופועל כנגדם במהלך מדורג, המתחיל בפגיעות בגוף וברכוש, במטרה לעורר אותם לתשובה בטרם יבואו גזירות קשות יותר.
המילים אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם מבטאות תגובת נגד והפרה של הברית [רוב הפרשנים]. המילה אַף מצביעה על מציאות חדשה ומפתיעה: ה׳, שדרכו לקיים את העולם במידת החסד, יהרוס כעת באופן פעיל את מעשה ידיו [מלבי"ם, אדרת אליהו]. ההדגשה על המילה אֲנִי מלמדת כי ה׳ פועל כאן בעצמו. יש הסבורים כי פסוקי תוכחה אלו רומזים ספציפית לחורבן הבית הראשון ולגלות בבל, שבהם הגזירה יצאה ישירות מאת ה׳, בניגוד לקללות שבספר דברים המכוונות לגלות רומי [רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים כי המילה לָכֶם מדגישה שהרעה אינה נובעת משרירות לב אלוהית, אלא היא תוצאה ישירה של מעשי העם [אדרת אליהו, חזקוני].
העונש נפתח בהכרזה וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה. משמעות המילה וְהִפְקַדְתִּי אינה לשון פיקדון, אלא לשון ציווי ומינוי [רש"י, אבן עזרא, גור אריה]. ה׳ ימנה מעליהם "פקידי בהלה" [ספורנו], או לחלופין, ישלח את המחלות כשליחים כדי שלא להכותם במידת הדין באופן ישיר [שפתי כהן, אבי עזר]. הבֶּהָלָה עצמה מתפרשת כחרדה קיומית וקריסה פסיכולוגית ופיזית, שהיא ההפך הגמור מתחושת הקוממיות והביטחון שאפיינה אותם בעבר [הירש, שטיינזלץ]. יש שרואים בבהלה זו רצף מהיר ומבעית של מכות הבאות זו אחר זו [מלבי"ם, מזרחי], ויש שמפרשים אותה כחסד מסוים – ערפול חושים המונע מהאדם להרגיש את עוצמת המכה בבת אחת [שפתי כהן].
לגבי טיב המכות אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במחלות גופניות קשות. הַשַּׁחֶפֶת היא מחלה המכלה ומשחיפה את הבשר וגורמת לרזון וחולשה קשה, ואילו הַקַּדַּחַת היא מחלת חום הבוערת ומייבשת את הגוף, בדומה למלריה [רש"י, הירש, שטיינזלץ]. השילוב של מחלה המקררת ומחלישה את הגוף יחד עם מחלה המחממת אותו, מבלבל את הרופאים ומעצים את הבהלה [תולדות יצחק]. גישה אחרת מציעה כי אין מדובר במחלות גוף אלא במחלות הפוגעות בתבואה, כדוגמת שידפון וירקון, פירוש המשתלב היטב עם המשך הפסוק העוסק באובדן היבול [שד"ל, וכן מובא באבן עזרא].
מחלות אלו מתוארות כמְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ. אלו הן מחלות כרוניות וממושכות, שבהן עיני החולה כלות ומצפות לרפואה שלעולם אינה מגיעה, מה שגורם לייאוש עמוק, דיכאון, וצער רב למשפחתו [רש"י, בכור שור, שטיינזלץ]. השהות הארוכה במחלה אף מרוקנת את ממונו של האדם ומוסיפה למפח הנפש [העמק דבר]. ברובד הרוחני, עונשים אלו מקבילים לעזיבת התורה: הקדחת הבוערת באה כנגד נטישת "אש" התורה, כיליון העיניים כנגד אובדן "אור" התורה, ודאבון הנפש כנגד אובדן שמחת הלב שמעניקה התורה [אור החיים].
הפסוק נחתם בטרגדיה חקלאית וביטחונית: וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. העם ישקיע עמל רב בזריעה, אך לחינם. יש המפרשים כי האדמה כלל לא תצמיח, או שתוציא רק את כמות הזרעים שנזרעה בה [רש"י, בכור שור]. ואם התבואה אכן תצמח, האויבים יבואו וישדדו אותה. מכיוון שהעם נחלש בעקבות המחלות ואיבד את חוסנו המוסרי והפיזי, הוא לא יוכל להגן על גבולותיו, והאויבים יפשטו על השדות ללא מפריע [הירש, אבן עזרא, ספורנו]. כדי ליישב את הסתירה לכאורה – כיצד האויב יאכל תבואה שלא צמחה – יש המסבירים כי מדובר בשלבים: בשנה הראשונה הזרע לא יצמח כלל, ובשנה השנייה הוא יצמח אך האויבים הצרים על העיר יאכלו אותו [מלבי"ם, וכך מובא גם ברש"י]. רובד נוסף של צער טמון בכך שהחולים המיוסרים כלל לא יוכלו לאכול את התבואה המעטה שגדלה בשל אובדן התיאבון, והיא תעבור לידי האויבים ותחזק אותם במלחמתם כנגד ישראל [שפתי כהן].