התוכחה עולה שלב ומציגה קריסה רב-מערכתית של העם. הברכה שנידונה קודם לכן מתהפכת כעת על פניה, והאומה ניצבת מול שילוב קטלני של זעם אלוהי, אויבים מבחוץ, סכסוכים פנימיים ושבירה פסיכולוגית מוחלטת.
המילים וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם מהוות ניגוד ישיר להבטחה הטובה "ופניתי אליכם" שנאמרה בפרשיית הברכות. רוב הפרשנים מסבירים ביטוי זה כגילוי של חרון אף וזעם אלוהי, או כסילוק של ההשגחה והשמירה. גישה מרכזית אחרת [רש"י, גור אריה] מבארת את המילה פָנַי מלשון פנאי: ה' כביכול מתפנה מכל עיסוקיו האחרים כדי להתרכז אך ורק בהבאת הרעה על העם. עם זאת, יש מי שמוצא באזהרה זו גם נקודת אור [אור החיים]: ה' מכה בעם פנים אל פנים ואינו מסתיר את פניו לחלוטין, שכן הסתרת פנים מוחלטת הייתה מובילה להשמדה גמורה של האומה. כמו כן, ההדגשה בָּכֶם מרמזת שהפגיעה תהיה בעם עצמו, בעוד שבית המקדש יינצל בשלב זה ממדת הדין.
העונש ממשיך בביטוי וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. מילה זו נתפסת על ידי חלק מהמפרשים [ביאור יש"ר, שטיינזלץ] כתבוסה במלחמה, שבה האויב מנצח ולוקח שלל. פירוש אחר [העמק דבר] ממתן את הקללה ומסביר שמדובר בתבוסה מילולית בלבד, שבה העם לא ימצא תשובה לטענות אויביו המקניטים אותו, אך טרם יגיע למלחמה פיזית. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מזרחי, מלבי"ם] דורשת את המילה וְנִגַּפְתֶּם מלשון מגפה. לפי פירוש זה, הכתוב מתאר אסון כפול: העם ימות במגפה קשה ופתאומית מתוך העיר, בעוד האויבים יטילו עליהם מצור ויקיפו אותם מבחוץ.
לאחר מכן הכתוב עובר לתאר את השלב הבא: וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם. הפרשנים עומדים על ההבדל הדק שבין אויב לשונא. בעוד האויב פועל בגלוי בחזית המלחמה, השונא הוא זה ששנאתו יוקדת בסתר. רוב הפרשנים מסכימים כי קללה זו חמורה מקודמתה, שכן היא אינה מדברת על אומות העולם, אלא על אויבים מבית, מתוך העם עצמו. המצוקה החיצונית תוביל לשסע חברתי ולמלחמות אחים. שלטון של שונאים מבית קשה הרבה יותר משלטון זר, משום שאנשי העם מכירים את נקודות התורפה, את הסודות ואת מקומות המסתור של אחיהם, וינצלו זאת כדי לפגוע ולגזול [רש"י, מלבי"ם, רש"ר הירש]. דעה נוספת [העמק דבר, ביאור יש"ר] גורסת כי אנשים שעד כה רק שמרו את השנאה בלבם, יקבלו כעת כוח לשלוט בפועל ולהטיל מסים כבדים.
הפסוק נחתם בתיאור של קריסה מורלית ופסיכולוגית: וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם. העם יסבול מחרדה כה עמוקה, מאימה ומאיבוד עשתונות, עד שיברח גם כאשר אין שום סכנה ממשית. אך מדוע הכתוב מדגיש שאין רודף? גישה אחת [רש"י, לבוש האורה] מסבירה זאת בכך שלאויבים פשוט אין צורך לרדוף; הם רואים שהעם חלש, חסר כוח לחלוטין ואינו מהווה איום, ולכן הם מוותרים על המרדף.
מעבר לכך, מתברר שיש בהיעדר הרודף קללה כפולה. ראשית [חנוכת התורה, פרדס יוסף], הכלל הרוחני קובע שה' תמיד עומד לצד הנרדף ומציל אותו. ברגע שאין רודף ממשי, העם מאבד את מעמדו כנרדף ונשללת ממנו ההגנה האלוהית. שנית [ברכת אשר], במנוסה מול אויב בשר ודם, הבורח יכול להאט או לנוח כאשר הרודף שלו מתעייף ועוצר. אך כאשר האדם בורח מפני פחדי ליבו ואין מאחוריו רודף אמיתי, המנוסה לעולם אינה פוסקת, והוא נידון לרוץ בחרדה מתמדת ללא רגע אחד של מנוחה.