הסתלקות השכינה ושבירת ברית הקשר בין ה׳ לעמו מובילות לקריסה מוחלטת, פיזית ורוחנית. עונשים אלו עומדים בניגוד מוחלט להבטחות הטובות שניתנו קודם לכן, ומתארים הרס של מרכזי המגורים, חורבן של המרכזים הרוחניים, וניתוק ערוץ התקשורת הישיר עם ה׳ [בכור שור, חזקוני].
וְנָתַתִּי אֶת־עָרֵיכֶם חָרְבָּה
מושג החרבה אינו מתאר רק הרס פיזי של מבנים, אלא מצב שבו המקום מאבד את ייעודו ומתרוקן מיושביו [הכתב והקבלה]. הסתלקות השכינה מארץ ישראל תגרום לזיו הערים לפנות [העמק דבר], והחורבן יכה תחילה בערים הגדולות ויתפשט אט אט גם אל הקטנות [מלבי"ם]. מבחינה היסטורית, הדבר בא לידי ביטוי בהרס שהמיט מלך בבל [ספורנו]. החורבן יהיה כה מוחלט, עד שהערים לא רק יתרוקנו מתושבי קבע, אלא אפילו עוברי אורח ונכרים לא יעברו בהן [רש"י, מזרחי, ברכת אשר], והן לא יזכו ליישוב מחדש אפילו על ידי אומות אחרות [אור החיים].
וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם
השממון מתאר קלקול והרס חיצוני הניכרים לעין וגורמים לזעזוע ותדהמה אצל כל רואה [הכתב והקבלה], מה שיהפוך את המקום לשממה מוחלטת [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב משתמש בלשון רבים, "מקדשיכם", כדי לכלול את חלקיו השונים של בית המקדש [רש"ר הירש, רד"צ הופמן], וכן כדי לרבות את כלל בתי הכנסיות ובתי המדרשות של העם [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הפרשנים עומדים על השימוש בכינוי השייכות "מקדשיכם" ולא "מקדשי". במקור היו אלו מקדשי ה׳, אך מכיוון שהעם התייחס למקדש כאל רכושו הפרטי שנועד לשרת את צרכיו האנוכיים [שפתי כהן], ובעקבות חטאי העם שהובילו להסתלקות הכבוד האלוהי, המקום איבד את שמו של ה׳ ונקרא על שם העם [הטור הארוך, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. בניגוד לעונשים אחרים שבהם ה׳ פועל באופן אקטיבי, בחורבן המקדש ה׳ אינו מסייע להחריבו בידיו, אלא פשוט מסלק את השגחתו ומאפשר לאויבים להיכנס ולחלל אותו [פענח רזא].
עם זאת, קיימת הסכמה רחבה בקרב הפרשנים כי למרות השממון הפיזי ופסיקת שיירות עולי הרגל שהיו נועדות לבוא לשם [רש"י], קדושת המקום אינה פוקעת. השכינה לעולם אינה זזה מהכותל המערבי [רבנו בחיי, תולדות יצחק], ולכן גם בתי כנסיות חרבים שומרים על קדושתם ואסורים בשימוש חול [תורה תמימה, העמק דבר, הכתב והקבלה]. מנגד, יש מי שרואה בשממון זה ביטוי קשה של השראת טומאה במקום הקדוש ביותר [אור החיים].
וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם
ה׳ מצהיר כי לא יקבל ברצון את קורבנות העדה [אבן עזרא, נתינה לגר, רד"צ הופמן, אדרת אליהו]. דחייה זו תתרחש אפילו אם הכהנים המקריבים יהיו צדיקים וטהורים, שכן אשמת העם הכללית מונעת את קבלת הקורבן [ספורנו, הכתב והקבלה]. הפסוק משקף מציאות רוחנית עגומה של אדישות ובלבול, שבה העם ניסה לעבוד את ה׳ ואת האלילים במקביל, והביא קורבנות מתוך אינטרס אישי ולא מתוך רצון אמיתי לעשות נחת רוח לבורא [רש"ר הירש, שפתי כהן, רד"צ הופמן].
כתוצאה מכך, לא רק הקורבנות נדחים, אלא גם התפילות והמעשים הטובים אינם מתקבלים לרצון [אור החיים, ביאור שטיינזלץ]. גם במצב שבו המזבח יישאר על כנו לאחר החורבן ויהיה ניתן טכנית להקריב, ה׳ לא יקבל את הקורבנות שנועדו ל"ריח ניחוח" [העמק דבר]. למרות זאת, יש המרמזים כי גם כאשר עבודת הקורבנות נדחית, העיסוק בתורה ועשיית צדקה יכולים להוות תחליף רוחני ראוי ולכפר על העם [נחל קדומים].