עונש הגלות מתואר כאן לא רק כטרגדיה לאומית, אלא כמהלך של עשיית צדק היסטורי וקוסמי. הארץ, שנמנעה ממנה המנוחה החקלאית שנקבעה לה, הופכת לישות עצמאית התובעת את עלבונה וגובה את חובותיה דרך חורבנם של יושביה. גירוש העם מאפשר לאדמה להשלים את החסר ולשבות מאליה.
הפרשנים מסכימים כי המילה שַׁבְּתֹתֶיהָ מתייחסת לשנות השמיטה והיובל שלא קוימו, וכי המילה הָשַׁמָּה משמעותה שִממון וחורבן. עם זאת, קיימת מחלוקת מרכזית סביב הבנת הפעלים תִּרְצֶה ו-וְהִרְצָת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [ספורנו, אבן עזרא, הטור הארוך, רד"צ הופמן וביאור שטיינזלץ] היא שמדובר במונחים של פירעון, השלמה וסילוק חוב. כלומר, הארץ תשלים ותפרע את שנות המנוחה שהחסירו בני ישראל, בבחינת תשלום חוב שהצטבר במשך מאות שנים. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת מילים אלו מלשון פיוס ורצון. לפי קו חשיבה זה, השממה נועדה לפייס את כעסו של ה' על ביטול השמיטות [רש"י, מזרחי וגור אריה], או לחלופין, לפייס את כעסה של הארץ עצמה על יושביה שחיללו את קדושתה [ביאור יש"ר].
עונש זה מבוסס על עיקרון של מידה כנגד מידה, ונוגע בשורש המהותי של מצוות השמיטה. מטרת השמיטה היא להזכיר לעם כי ה' הוא אדון הארץ והבעלים האמיתי שלה. משום שבני ישראל סירבו לשמוט את הקרקע והחזיקו בה כאילו הייתה רכושם הפרטי, מגיע בעל הבית האמיתי, מסלק אותם מתוכה, ומוכיח את בעלותו דווקא דרך סילוקם [מלבי"ם, אדרת אליהו, משכיל לדוד, רלב"ג ורש"ר הירש]. כך, השממה ההיסטורית הופכת לעדות חיה ומהדהדת לכך שהארץ שייכת לה', והגלות מתקנת את החטא התיאולוגי של תחושת הבעלות המוחלטת.
הפסוק משתמש במילה אָז פעמיים, דבר המרמז על שני שלבים שונים בגלות. יש המפרשים כי השלב הראשון מתאר מצב שבו בני ישראל גולים, אך גויים אחרים עדיין יושבים בארץ. עצם סילוקם של החוטאים מהווה מעין נחת רוח לאדמה, בדומה לאם שכואבת את התנהגות בנה המורד ומוצאת נחמה בענישתו, גם אם עדיין לא הונח לה לגמרי. השלב השני, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, מתרחש כאשר גם אומות העולם מסתלקות, והארץ זוכה למנוחה מוחלטת [העמק דבר]. פרשנים אחרים מדגישים כי מרגע הגלות, הארץ תסרב לתת את יבולה גם לאומות העולם שינסו להתיישב בה, וכך תובטח לה שביתה מלאה ללא כל עבודת אדמה [בכור שור וביאור יש"ר].
משך זמן השממה אינו שרירותי, אלא מקביל במדויק למספר שנות השמיטה והיובל שהופרו, כפי שאכן התרחש בגלות בבל שנמשכה שבעים שנה כנגד שבעים שמיטות שבוטלו [ספורנו, מלבי"ם ורד"צ הופמן]. לבסוף, ישנו פירוש ייחודי הדורש את המילה וְהִרְצָת כשינוי אותיות של המילה "צרות", כרמז לצרות הרבות והרעות שיפקדו את אותו הדור שיצא לגלות [שפתי כהן].