ויקרא, פרק כ״ו, פסוק ל״ד

חורבן הארץ והגלות באים כעונש של מידה כנגד מידה על כך שעם ישראל סירב לשבות בשנות השמיטה והיובל ושכח כי הארץ שייכת לה'. מכיוון שהעם לא שבת מרצון, אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ, כלומר היא תגבה בחזרה את חוב שנות המנוחה שנמנעו ממנה ובכך תתפייס על חילול קדושתה. שלב זה מתחיל כאשר החוטאים מסולקים, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, מצב המספק לארץ נחת מסוימת גם אם זרים ממשיכים לעבד אותה. לבסוף, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בשביתה מוחלטת לאורך כֹּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה, כאשר גם אומות העולם יסתלקו ממנה והיא תשבות מאליה.