ויקרא, פרק כ״ו, פסוק מ״ג

הגלות היא תהליך הכרחי של תיקון ותשלום חוב המעכב את הגאולה, שנועד הן עבור הארץ והן עבור העם. כאשר וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם ותתרוקן מיושביה, היא תישאר שוממה תחת שלטון זר, בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וכך תזכה לנוח, לפייס ולשלם את חובה, וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, על כל שנות השמיטה שהעם ביטל. במקביל, גם העם נדרש לשלם את עונשו, וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם, תוך קבלת גמול מדויק של מידה כנגד מידה, יַעַן וּבְיַעַן. עונש כבד זה נובע מכך שהעם לא רק התרשל בקיום המצוות, אלא דחה אותן אידיאולוגית, בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וחש גועל ובוז עמוק כלפי חוקי התורה, וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. דווקא מתוך הסבל בגלות, העם יבין שהארץ שייכת לה' וימסור את נפשו על קיום המצוות שבעבר זלזל בהן.