תארו לעצמכם שאתם מחזיקים ביד חופן של עלים יבשים ונותנים לרוח חזקה להעיף אותם. העלים מתעופפים לכל עבר, ואף עלה לא נשאר קרוב לחבר שלו. ככה בדיוק מתואר מה שיקרה לעם ישראל כשיצטרך לעזוב את הארץ. ה׳ אומר וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם. המילה אֱזָרֶה מגיעה מעולם החקלאות, כמו חקלאי שזורק את התבואה באוויר והרוח מפזרת אותה. זהו מצב לא פשוט, כי במקום שכל העם יעבור לגור יחד בארץ אחרת ויוכל להתנחם ולעזור אחד לשני, בני ישראל יתפזרו בכל העולם וכל אחד ירגיש בודד.
אחרי שהם יתפזרו, נאמר וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב. המילה וַהֲרִיקֹתִי פירושה להוציא את החרב מהנרתיק שלה, מהמקום שבו היא נשמרת. הכוונה היא לא כדי לפגוע, אלא כדי להפחיד ולהרתיע. החרב השלופה מסמלת מחסום שיגרום לגולים להמשיך לנדוד, וימנע מהם את האפשרות פשוט להסתובב ולחזור לארץ ישראל מתי שיתחשק להם.
ומה יקרה לארץ ישראל בזמן שעם ישראל לא יהיה בה? התורה ממשיכה ואומרת וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. הארץ תישאר עזובה. יש כאן קשר מיוחד ועמוק: ארץ ישראל לא יכולה לפרוח באמת כשעם ישראל לא נמצא בה, והעם לא יכול לפרוח כשהוא רחוק מהארץ שלו. אפילו עמים אחרים שינסו לכבוש את הארץ לא יצליחו להישאר בה לאורך זמן, והיא תישאר ריקה. יש לזה גם סיבה חשובה שה׳ קבע: הארץ תישאר ריקה כדי שהיא תוכל סוף סוף לנוח, ממש כמו שנת שמיטה ארוכה, ולהשלים את כל שנות המנוחה שעם ישראל לא נתן לה כשהוא גר עליה.