ויקרא, פרק כ״ו, פסוק ט״ו

יצא לכם פעם לחשוב איך אדם מתרחק לגמרי מהדברים הטובים והנכונים? זה בדרך כלל לא קורה בבת אחת. זה תהליך איטי, כמו כדור שמתגלגל במורד גבעה וצובר מהירות. השלב הראשון מתחיל כשמתחילים לזלזל קצת. התורה קוראת לזה וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ. חוקים הם המצוות שאנחנו לא תמיד מבינים את ההיגיון שלהן. פתאום, אדם מתחיל לחשוב שאין בהן טעם, והוא לא רק מפסיק לקיים אותן, אלא גם מתחיל לזלזל באנשים אחרים שכן מקפידים עליהן. משם, המצב ממשיך להידרדר אל וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם. משפטים הם החוקים ההגיוניים ששומרים על החברה שלנו, כמו לא לפגוע באחרים. בשלב הזה, האדם כבר מרגיש דחייה של ממש מהכללים האלה, פשוט כי הם מפריעים לו לעשות רק מה שמתחשק לו. הוא אפילו מתחיל לכעוס על החכמים שמלמדים את התורה ודורשים להתנהג ביושר. כשהלב כבר רחוק, האדם לא עוצר רק בעצמו, ומגיע למצב של לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־מִצְוֺתַי. הוא מתחיל להפריע גם לאנשים אחרים לקיים מצוות, ומנסה לגרום לכך שיפסיקו ללמוד תורה לגמרי. בסוף התהליך העצוב הזה מגיעים לנקודה האחרונה: לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי. זוהי פגיעה בקשר המיוחד שבין עם ישראל לה'. בשלב הזה, האדם מנסה לנתק את החוט האחרון שמחבר אותו לבורא, להתנתק מההשגחה והשמירה המיוחדת של ה', ולחיות בדיוק כמו כל שאר העמים.