מערכת המקרקעין על פי התורה אינה מבוססת על בעלות מוחלטת ונצחית, אלא על מושג הזמן. ערכה הכלכלי של שדה נגזר ישירות מהמרחק שנותר עד לשנת היובל, שבה כל הקרקעות שבות לבעליהן המקוריים.
מהות המכירה מוגדרת בסוף הפסוק במילים כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמוכר אינו מעביר ללוקח את גוף הקרקע לצמיתות, אלא מוכר לו את זכות השימוש והיבול עד שנת היובל [רשב"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, אין לטעות ולחשוב שהקונה רוכש רק את הפירות בעוד השדה נותר בשליטת המוכר; המכירה היא של השדה עצמו "לפירותיו", כך שהקונה מקבל רשות מלאה להשתמש בקרקע כחפצו לאורך התקופה הקצובה [הכתב והקבלה]. המונח "תבואות" אינו מוגבל רק לגידולים חקלאיים, אלא כולל כל סוג של הכנסה, רווח והנאה המופקים מהנכס, דוגמת דמי שכירות של בתים [העמק דבר, הכתב והקבלה]. הבהרה זו של התורה נועדה למנוע טענה שלפיה עסקת קרקעות זמנית דומה למכירת מטלטלין, ולהדגיש שגם בה חלים איסורי הונאה [חומת אנך].
מנגנון התמחור מפורט במילים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ ו-תַּמְעִ֖יט מִקְנָתוֹ. הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה להרבות או להמעיט בכמות הקרקעות הנקנות, אלא להעלות או להוריד את המחיר הכספי בהתאם לזמן הנותר [מזרחי, שפתי חכמים, אבן עזרא]. בביאור מילים אלו מתגלה מחלוקת מעניינת באשר לזהות הנמען שאליו פונה התורה: יש הסבורים כי הפסוק מדבר אל הקונה, שכן הוא מסתיים במילים "הוּא מֹכֵר לָךְ", ולכן יש לפרש את ההוראה כציווי לקונה לשלם מחיר גבוה או נמוך בהתאמה [שד"ל, רד"צ הופמן].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מדייקים משינויי הלשון שהתורה פונה כאן לשני הצדדים גם יחד, כהמשך ישיר לאזהרה מפני הונאה כלכלית שהוזכרה בפסוק הקודם [רלב"ג]. לפי גישה זו, "תרבה מקנתו" מופנה אל המוכר, שרשאי למכור ביוקר כאשר נותרו שנים רבות (כלומר, לדרוש מחיר רב המשקף את השווי האמיתי, אך ללא הפקעת שערים), ואילו "תמעיט מקנתו" מופנה אל הקונה, שנדרש לשלם דמים מועטים כאשר נותרו שנים מעטות [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. יש המטעימים כי קניית שדה לשנים רבות דומה לרכישת אחוזה גדולה, שבה מקובל לשלם ביוקר ואין בכך הונאה, מה שאין כן בתקופה קצרה [דברי דוד]. דעה נוספת רואה בשימוש במילים הופכיות אלו עניין של צחות לשון בלבד [אבי עזר].
חישוב המחיר אינו מסתכם במתמטיקה פשוטה של הכפלת דמי שכירות שנתית במספר השנים. הפסוק בא ללמד שערך השדה עולה באופן יחסי ומשמעותי ככל שיש רֹב הַשָּׁנִים. כאשר נותרו שנים רבות עד היובל, הקונה יכול להשקיע בקרקע, לבנות גדרות, שובכים ותשתיות, ולכן שווי הקרקע עולה מעבר לתחשיב השכירות הרגיל. לעומת זאת, כאשר מדובר ב-מְעֹט הַשָּׁנִים, שווי הקרקע צונח אפילו מתחת לתעריף השכירות הבסיסי. הסיבה לכך היא שלקונה לזמן קצר מותר להשתמש בשדה רק לגידולים רגילים, ונאסר עליו לזרוע גידולים המכחישים ומדלדלים את הארץ (כמו פשתן), משום שעליו להחזיר את השדה לבעליו במצב תקין ופורה [ספורנו, העמק דבר].
מבחינה מעשית, הכתוב מורה כי עסקאות מקרקעין מותרות בכל שלב במחזור היובל, בין אם היובל הבא רחוק מאוד ובין אם הוא קרוב ביותר [תורה תמימה], ובלבד שהמכירה תהיה לכל הפחות לתקופה מינימלית של שתי שנות תבואה מלאות, כאשר שנות בצורת או שנת שמיטה אינן נספרות במניין זה [רד"צ הופמן]. ידיעת מספר השנים המדויק מראש מבטיחה שקיפות, מונעת הונאה, ומאפשרת לשני הצדדים לקבל בהבנה את השבת הקרקע לבעליה עם בוא שנת היובל [הכתב והקבלה].