הפסוק מגדיר את מעמדו הייחודי של עבד עברי, ובפרט אדם שנאלץ למכור את עצמו לעבדות בשל עוני קיצוני. התורה קובעת כי אין להתייחס אליו כאל רכוש או להטיל עליו עבודות משפילות, אלא יש לנהוג בו בכבוד השמור לעובד חופשי ולראות בו בן בית שווה זכויות. דיני עבד עברי נוהגים רק בתקופות היסטוריות שבהן שנת היובל נהוגה [תורה תמימה].
הציווי כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב מלמד כי על האדון לנהוג בעבד כפי שנהוג להתייחס לפועלים שכירים ולתושבים, מבלי להעבידו בפרך או להטיל עליו עבודות בזויות שהשכיר החופשי היה מסרב לבצע [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. מבחינה הלכתית, השוואה זו מחייבת את האדון לשלם את שכרו בזמן, אוסרת עליו לצער את העבד בדברים, ומונעת ממנו להעביר את העבד למגורים נחותים יותר [תורה תמימה, מלבי"ם].
הפרשנים מציגים מספר הבדלים בין המושג "שכיר" ל"תושב" בהקשר זה:
גישה אחת מסבירה כי ההבדל נעוץ במשך זמן העבודה. כְּשָׂכִיר מתייחס לפועל יומי או לעובד לזמן קצר של שש שנים, בעוד כְּתוֹשָׁב מתייחס לעובד שנשכר לשנה שלמה או לאדם שהתיישב בבית האדון לתקופה ארוכה עד שנת היובל [ספורנו, בכור שור, חזקוני, רד"צ הופמן].
גישה שנייה מתמקדת באופי העבודה. פועל שכיר נשכר בדרך כלל למלאכה אחת מוגדרת, ואילו תושב מבצע עבודות כלליות שונות עבור בעל הבית. העבד העברי מהווה מצב ביניים בין השניים [רלב"ג]. לחלופין, היחס אליו נקבע לפי עברו: אם לפני שנמכר היה אומן ופועל שכיר, או שהיה תושב ששימש בביתו של אדם עשיר, על האדון להעסיק אותו רק במלאכות התואמות את הרקע שלו ולא במלאכות הנחשבות נחותות עבורו [העמק דבר]. בכל מקרה, כשם שפועל שכיר רשאי לחזור בו מעבודתו אפילו באמצע היום אם היא קשה לו, כך האדון אינו רשאי לכפות על העבד עבודה קשה בניגוד לרצונו [בכור שור, חזקוני, קיצור בעל הטורים].
המילים יִהְיֶה עִמָּךְ מורות על שוויון מלא בין האדון לעבד. העבד חייב להיות שווה לאדוניו באיכות המאכל, המשתה והלבוש [רמב"ן, מלבי"ם]. על האדון והעבד להתגורר בסביבה דומה, ואסור שהאדון יגור בעיר והעבד בכפר או להפך [אדרת אליהו]. יתרה מזאת, חלה על האדון חובה מוחלטת לזון את העבד, ואף את אשתו וילדיו לאורך כל תקופת העבדות, גם אם הדבר לא סוכם מראש בשעת המכירה [תורה תמימה, חומש קה"ת, אדרת אליהו].
ההוראה יַעֲבֹד עִמָּךְ מדגישה שהעבד נועד לשרת את האדון בלבד. חל איסור על האדון להשכיר את שירותיו המקצועיים של העבד לטובת הציבור הרחב (למשל כספר או כבלן בבית מרחץ). מותר לו להעסיק את העבד במקצועו רק עבור צרכיו הפרטיים של האדון, ובתנאי שזהו אכן המקצוע שבו עסק העבד טרם מכירתו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
הזמן המקסימלי לעבדות נקבע במילים עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל. שנת היובל מהווה גבול עליון שמוציא את העבד לחירות באופן מיידי. אם שנת היובל חלה לפני שהעבד השלים שש שנות עבודה, הוא יוצא לחופשי מיד [רש"י, מזרחי, ספורנו]. דין זה תקף גם לגבי עבד נרצע שבחר להאריך את תקופת עבדותו מרצון [חומש קה"ת]. עם זאת, בניגוד לפועל שכיר רגיל שיכול לעזוב את עבודתו בכל עת, עבד שמכר את עצמו לשנים רבות מחויב להישאר אצל אדוניו עד שנת היובל, אלא אם כן נגאלה חירותו קודם לכן [ביאור יש"ר].