נסו לחשוב מה קורה כשאדם מאבד את כל כספו ואין לו ברירה אלא ללכת לעבוד אצל אדם אחר ולגור אצלו כדי לשרוד. התורה מלמדת אותנו שאפילו במצב כזה, אסור לאדון להתייחס אליו כמו אל חפץ או לתת לו עבודות משפילות. האדון חייב להתייחס אליו כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, כלומר כמו לפועל רגיל שמקבל יחס מכובד, מבלי להעביד אותו בקושי או להעליב אותו.
המילים יִהְיֶה עִמָּךְ מלמדות על שוויון מלא. העובד צריך לקבל אוכל, בגדים ומקום מגורים בדיוק באותה רמה של האדון. יותר מזה, האדון חייב לדאוג גם לאשתו ולילדיו לאורך כל תקופת העבודה. כאשר נאמר יַעֲבֹד עִמָּךְ, הכוונה היא שהעובד יעשה רק את המלאכות האישיות של האדון בביתו, ואסור לאדון לשלוח אותו לעבוד עבור אנשים אחרים בחוץ. ולכמה זמן המצב הזה נמשך? התורה קובעת גבול ברור: עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל. שנת היובל היא שנת שחרור מיוחדת, וכשהיא מגיעה, העובד יוצא מיד לחופשי וחוזר לביתו, אפילו אם עדיין לא סיים את שנות העבודה שסוכמו איתו מראש.