דיני פדיון עבד עברי שנמכר לנכרי מעמידים במרכזם את חובת הצדק, היושר והשוויון. התורה קובעת מנגנון שחרור קפדני, המבטיח את חירותו של העבד מחד גיסא, ושומר על זכויותיו הממוניות של הקונה הנכרי מאידך גיסא.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי בניגוד לעבד הנמכר לישראל, עבד הנמכר לנכרי אינו משתחרר מאליו לאחר שש שנות עבודה [שד"ל, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני, רד"צ הופמן]. עם זאת, שחרורו מובטח עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל. שנת היובל נועדה להשיב את החירות לכל יושבי הארץ, ולא ייתכן שיישאר אפילו אדם אחד בעבדותו, שכן מטרת התורה היא להשוות את כל העם לחטיבה אחת שבה כולם בני חורין [שד"ל]. מבחינה דקדוקית, המילה הִמָּכְרוֹ היא פועל בבניין נפעל המציין את עצם פעולת המכירה [אבן עזרא].
ההתחשבנות על פדיון העבד נעשית אך ורק עִם קֹנֵהוּ, ולא עם יורשיו. המשמעות היא שאם האדון הנכרי מת, העבד העברי אינו עובר בירושה לבניו, אלא קונה את חירותו ומשתחרר מיד [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
הפרשנים מסכימים כי הפועל וְחִשַּׁב טומן בחובו אזהרה מוסרית חמורה: אף על פי שמדובר בנכרי הכפוף לשלטון ישראל, אסור להפקיע ממנו את העבד בכוח או ברמאות. גזל והטעיה של נכרי אסורים בהחלט ויש בהם חילול ה' חמור. בעוד שיהודי שנגזל עשוי לשתוק, נכרי שרומה יבוא בטענות, יטיל דופי באמונת ישראל ויחלל את שם ה'. לעומת זאת, התחשבנות ישרה והחזרת טעות לנכרי מהוות קידוש ה', כפי שמצינו אצל יעקב אבינו שהורה לבניו להשיב את הכסף למצרים, וכפי שביקש שלמה המלך בתפילתו שה' ייענה תמיד לתפילות הנכרים כדי שלא ילינו על אמונת ישראל [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה, בכור שור].
תהליך הפדיון חייב להיעשות בתשלום כֶּסֶף ממש, ולא בשווי כסף או בסחורה, וזאת כדי למנוע מצב שבו קרובי העבד יערמו על האדון ויפדו את קרובם בחפצים שאין להם דורש [רלב"ג, מלבי"ם]. חישוב הסכום נעשה באופן יחסי: מחלקים את סכום הקנייה המקורי במספר השנים שנותרו עד היובל. העבד מנכה מהסכום את השנים שכבר עבד, ומשלם לאדון רק על השנים שנותרו [רש"י, ביאור יש"ר].
התורה מדגישה שהחישוב ייעשה כִּימֵי שָׂכִיר, כלומר העבד נחשב כפועל שנשכר לזמן קצוב. בשל כך, האדון אינו יכול לטעון שהשנים הראשונות הוקדשו רק להכשרת העבד ולדרוש עבורן תשלום גבוה יותר, אלא התעריף השנתי נותר קבוע ושווה [ביאור יש"ר, רלב"ג]. יתרה מזאת, ידו של העבד על העליונה בהתחשבנות זו; אם ערכו ירד עם השנים בגלל זקנה או מחלה, הוא ישלם פחות, אך אם ערכו עלה, הוא עדיין יפדה את עצמו לפי המחיר המקורי הזול יותר [רד"צ הופמן]. אופן ניכוי הכסף עשוי להשתנות גם בהתאם לזמן שבו הוא נפדה, בדומה לדיני פועל יומי שחוזר בו באמצע עבודתו [העמק דבר].
ברובד הסמלי והלאומי, הפסוק מתפרש כרמז לגלות ישראל בין האומות. ה"קונה" מסמל את אומות העולם, דוגמת עשיו או הכשדים, ששעבדו את ישראל. לעתיד לבוא, ה' יערוך עמהן חשבון מדויק על שנות השעבוד, ויכריח אותן להשיב לישראל את כל הרכוש והמיסים שלקחו מהם, בבחינת תשלום שכר על שנות עבודתם [שפתי כהן, דעת זקנים].