ויקרא, פרק כ״ה, פסוק נ׳

יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשאנחנו צריכים לעשות עסקים עם אדם שאינו מהעם שלנו? האם מותר לנו לעגל פינות או לרמות אותו? התורה מלמדת אותנו כלל חשוב מאוד על יושר, דרך מקרה של אדם שהיה עני ונאלץ לעבוד אצל אדון שאינו יהודי. מרגע הִמָּכְרוֹ, כלומר מהרגע שבו הוא התחיל לעבוד אצל אותו אדון, הוא אמור להישאר שם עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל. שנת היובל היא שנה מיוחדת שבה כל האנשים שעובדים קשה חוזרים להיות חופשיים, כי התורה רוצה שכולם יהיו בני חורין. אבל אם אותו אדם משיג כסף ורוצה לקנות את החופש שלו לפני הזמן, הוא עושה את החשבון אך ורק עִם קֹנֵהוּ, כלומר עם האדון עצמו. המשמעות היא שאם האדון מת, העובד לא עובר בירושה לילדים שלו, אלא משתחרר מיד. כשהוא בא לשלם לאדון, התורה אומרת וְחִשַּׁב, כדי להזהיר אותו שעליו לעשות חשבון מדויק והוגן. אסור בשום אופן לרמות את האדון או להשתחרר בכוח. כשאנחנו מתנהגים ביושר גם עם אנשים מעמים אחרים, אנחנו עושים שם טוב לעם ישראל ולה'. כדי שהכל יהיה הוגן, חובה לשלם לאדון בכֶּסֶף אמיתי ולא בחפצים שהוא לא צריך. החישוב נעשה כִּימֵי שָׂכִיר, ממש כמו פועל רגיל שיש לו תעריף קבוע לכל שנה. בודקים כמה שנים נשארו לעבוד עד שנת היובל, והעובד משלם לאדון בדיוק על השנים האלה, בצורה הכי ישרה וצודקת שיש.