התורה מציבה הבחנה ברורה בין מעמדם של עבדים נוכרים לבין עובדים מבני ישראל. בעוד שהראשונים נחשבים לרכוש קבוע העובר בירושה, האחרונים הם אחים שיש לנהוג בהם בכבוד, ברחמים, ומתוך איסור מוחלט על העבדתם בפרך.
המילה וְהִתְנַחַלְתֶּם מתפרשת מלשון אחיזה והחזקה (בדומה למילה "והתחזקתם"), כלומר שיש להחזיק בעבדים כנחלה עבור הדורות הבאים, ולא במשמעות של הנחלה פעילה [רש"י, ביאור יש"ר]. פרשנים אחרים מסבירים שזהו פועל המבטא רכישה וקנייה [אבן עזרא, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן]. הביטוי לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה מקיש מבחינה משפטית בין דיני העבדים לדיני קרקעות. כשם ששדה אחוזה נקנית בכסף, בשטר ובחזקה, כך גם העבד [תורה תמימה, קיצור בעל הטורים], וכשם שאין הונאה בקרקעות, כך אין הונאה בעבדים [מלבי"ם].
מתוך המילים לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לומדים הפרשנים הלכות ירושה. המילה לִבְנֵיכֶם מלמדת שהבנים קודמים לבנות בירושה במקום שיש בו בן [תורה תמימה, רלב"ג], והמילה אַחֲרֵיכֶם קובעת את החזקה המשפטית שלפיה אדם המוחזק כבנו של הנפטר אכן יורש אותו [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח]. כמו כן, המילה אֹתָם מדגישה שהירושה חלה רק על גוף העבד, אך אדם אינו יכול להוריש לבניו את הזכויות הממוניות שיש לו במעשה ידיה של בתו [תורה תמימה, מלבי"ם].
הצירוף לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ קובע כי בניגוד לעבד עברי או לשדה אחוזה, עבדים כנענים אינם יוצאים לחופשי בשנת היובל ואינם שבים למשפחותיהם [ריב"א, ביאור יש"ר, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן]. קיימת מחלוקת האם מדובר ברשות או בחובה; בעוד שיש הרואים בכך היתר בלבד [אבן עזרא], הגישה המרכזית קובעת כי זוהי מצוות עשה, וקיים איסור לשחרר עבד כנעני [תורה תמימה, מלבי"ם, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן]. יתרה מזאת, יש לעבוד בהם אפילו אם אין לאדון צורך ממשי בעבודה [רלב"ג].
עם זאת, ההוראה לעבוד בהם מכילה גם הגבלה מוסרית. המילה "תעבודו" מלמדת שהם ניתנו לעבודה בלבד, ויש איסור מוחלט לבייש או להשפיל אותם [תורה תמימה, הכתב והקבלה]. מצד מידת החסידות, ראוי שלא להכביד עליהם את העול יותר מדי [מלבי"ם], ומודגש כי החיים בבית יהודי המתנהל על פי דיני התורה טובים עבורם יותר מאשר חיי חירות שעלולים להוביל לבטלה [רד"צ הופמן].
עבודת פרך ללא תקווה לשחרור שוברת את הגוף והנפש. לכן, התורה מנגידה מיד את יחסנו לעבד נוכרי ליחס הנדרש כלפי בן ישראל, שאותו יש לעודד ולתת לו תקווה [העמק דבר, אבן עזרא]. הכפילות בביטוי וּבְאַחֵיכֶם... אִישׁ בְּאָחִיו באה להדגיש את הכאב הגדול שנגרם כאשר אח רודה באחיו [פרדס יוסף], ומלמדת שהאיסור כולל גם נשים [תורה תמימה, מלבי"ם].
מכיוון שהאיסור על אדון לרדות בעבדו העברי כבר נכתב קודם לכן בפרשה, הפרשנים מסבירים שכאן מדובר באזהרה מיוחדת למנהיגים – נשיא בעמו או מלך במשרתיו – שלא ישלטו באומה בעריצות ובעבודת פרך [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. לבסוף, המילה בּוֹ מדייקת את האיסור: אסור לרדות בפרך בעבד, אך מותר לרדות בפרך באדם חופשי שהסכים לכך מרצונו תמורת תשלום [תורה תמימה, מלבי"ם]. כמו כן, במקרה חריג שבו אדם מישראל אינו נוהג כשורה, מותר להשתעבד בו [תורה תמימה, פרדס יוסף].