ויקרא, פרק כ״ה, פסוק מ״ו

התורה מבחינה בין עבדים נוכרים הנחשבים לרכוש קבוע, לבין עובדים מבני ישראל שיש לנהוג בהם בכבוד וברחמים. על העבדים הנוכרים נאמר וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם, כלומר יש לרכוש ולהחזיק בהם כנחלה משפטית המועברת לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם בדומה לקרקעות שקונים לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה. בניגוד לעבד עברי, עבדים אלו אינם משתחררים בשנת היובל אלא לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, חובה או היתר לדורות, אך במקביל חל איסור להשפילם ויש להעבידם באופן מוסרי. לעומת זאת, היחס אל וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שונה בתכלית, והכפילות אִישׁ בְּאָחִיו נועדה להדגיש את הכאב שבשעבוד אח. משום כך מזהירה התורה אדונים ומנהיגים כי לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ כדי שלא לשבור את גופו ונפשו של העובד, אף שאדם חופשי רשאי להסכים מרצונו לעבודה קשה תמורת שכר.