השנה השביעית משנה את מערכת היחסים הרגילה שבין האדם לאדמתו. לאחר שהתורה אסרה על עבודה אקטיבית של זריעה וזמירה, באה הנחיה זו וקובעת את היחס הראוי אל היבול שצומח מאליו. הדגש עובר מבעלות ושליטה אנושית אל שמיטה מוחלטת, תוך הפיכת תוצרת הארץ לנחלת הכלל.
המונח סְפִיחַ קְצִירְךָ מתייחס לתבואה שצמחה מאליה, ללא חרישה וזריעה, מתוך גרגרים שנשרו על הקרקע בעת קציר השנה שעברה. הפרשנים מציינים כי המילה "ספיח" נגזרת משורש המבטא חיבור והצטרפות טפלה, שכן תבואה זו נספחת ונטפלת ליבול של השנה הקודמת [אבן עזרא, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
למרות האיסור המפורש במילים לֹא תִקְצוֹר וכן לֹא תִבְצֹר, רוב הפרשנים מסכימים כי התורה אינה אוסרת את עצם אכילת הפירות, שהרי נאמר בהמשך "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". משמעות האיסור היא שלא לקצור ולבצור כדרך הבעלים בשאר השנים, כלומר לאסוף כמויות גדולות אל תוך הבית ולהחזיק ביבול כרכוש פרטי. במקום זאת, יש לקטוף את היבול בשינוי מהדרך הרגילה, בכמויות קטנות, ולהתייחס אל השדה כאל הפקר הפתוח לכל אדם ולחיה [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה, הכתב והקבלה]. בהקשר זה, משמעות הפועל "בצר" מוסברת כפעולה של איסוף וקיבוץ דברים הצמודים זה לזה בחוזקה [הכתב והקבלה]. עם זאת, חלק מהפרשנים מדגישים כי חכמים גזרו לאסור אכילת ספיחים של תבואה וירקות לחלוטין, כדי למנוע מאנשים עוברי עבירה לזרוע בסתר ולטעון שהיבול צמח מאליו [תורה תמימה, מלבי"ם, רד"צ הופמן].
באשר לביטוי עִנְּבֵי נְזִירֶךָ, קיימת מחלוקת מעניינת בין המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מקביל ל"ספיח". כלומר, כשם שהספיח הוא תבואה שגדלה ללא זריעה, כך "נזיר" הוא גפן שצמחה פרא ללא טיפול וזמירה. הגפן נקראת כך משום שהבעלים "הזירו" והפרישו את עצמם ממנה, או משום שזמורותיה הגדלות פרא מבלי שיקצצו אותן מזכירות את שערו הארוך של הנזיר [רמב"ן, הטור הארוך, בכור שור, אבן עזרא, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי המילה מתייחסת לענבים שהבעלים שמרו עליהם, "הזירו" והרחיקו מהם אנשים אחרים, ולא הפקירו אותם כנדרש. לפי פירוש זה, התורה מזהירה את האדם שלא לבצור ענבים אלו לעצמו, אלא רק מתוך מה שהופקר לכלל [רש"י, גור אריה].
הפסוק נחתם במילים שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. חזרה זו, לאחר שהרעיון כבר הוזכר בפסוק הקודם, נועדה להדגיש כי בשנה זו הארץ יוצאת לחלוטין מרשות הבעלים [אבן עזרא, חזקוני]. כמו כן, המילה "שבתון" באה ללמד שהאיסור מהתורה חל רק על המלאכות המרכזיות של זריעה, קצירה, זמירה ובצירה, בעוד מלאכות קרקע אחרות אינן אסורות מדאורייתא [העמק דבר]. בנוסף, הניסוח "שנת שבתון" בא ללמד שדיני השמיטה הולכים אחר שנתו הטבעית של כל צמח. כך למשל, באילנות השנה נמשכת עד ט"ו בשבט, ולכן גם לאחר סיום שנת השמיטה הפירות נותרים באיסורם, אף שעל גוף העץ עצמו כבר מותר לעשות מלאכה [תורה תמימה, מלבי"ם].