ויקרא, פרק כ״ה, פסוק מ״ח

כאשר אדם מישראל מידרדר לעוני ונמכר לעבד לנכרי, חלה חובה דחופה לפדותו כדי למנוע את שקיעתו והתבוללותו בתרבות זרה, אפילו אם מכר את עצמו במכוון. חובת הפדיון מתחילה רק אַחֲרֵי נִמְכַּר בפועל, כדי למנוע סחיטה באיומים מצד העני, אך היא גם מבקרת את הקהילה שלא תמכה בו מראש ומחייבת אותה לתקן זאת מיד. התורה קובעת כי גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ באמצעות תשלום כספי מלא והוגן לאדון הנכרי, שאינו יכול לסרב לשחררו. האחריות הראשונית לפדיון מוטלת על המשפחה, ולכן אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ, כאשר אחיו מאביו קודם לשאר הקרובים, ובהיעדרם עליו להשתדל לפדות את עצמו.