ויקרא, פרק כ״ה, פסוק ל״ז

התורה אוסרת על הלוואה בריבית ומציגה דרישה כלכלית ומוסרית שנועדה לאפשר קיום בכבוד לכל אדם, מתוך הכרה שכל הרכוש שייך לה'. האיסור חל על אֶת כַּסְפְּךָ המולווה בְּנֶשֶׁךְ, שהיא ריבית המנפחת את החוב בהדרגה ונושכת את הלווה, וכן על אׇכְלֶךָ המולווה וּבְמַרְבִּית, שהיא דרישת תוספת קבועה מראש בעת הפירעון. אף על פי שהפסוק מצמיד כל סוג ריבית למשאב אחר בהתאם למנהגי התקופה או לאופי ההון, שני איסורי הריבית חלים במידה שווה גם על הכסף וגם על האוכל. הדגשת הרכוש הפרטי מלמדת שהאיסור תקף רק לגבי רכוש בבעלותו המלאה של הישראלי, והמילה לוֹ מזהירה באופן ישיר הן את המלווה והן את הלווה. מעבר למשמעות הכלכלית, ההימנעות מריבית דורשת מהאדם לשלוט בתאוותיו החומריות ומהווה ביטוי מעשי לקבלת עול מלכות שמים ולביטחון בה'.