ויקרא, פרק כ״ה, פסוק ל״ט

אדם רשאי למכור את עצמו לעבדות אך ורק כמוצא אחרון של עוני קיצוני, כפי שמדגישות המילים וְכִי יָמוּךְ. למרות השעבוד, התורה מזכירה שהוא עדיין אָחִיךָ הנמצא עִמָּךְ, ולכן על האדון להעניק לו תנאי מחיה הוגנים ולזכור שיכול היה למנוע את קריסתו הכלכלית. כאשר העני וְנִמְכַּר לָךְ, ההנחיה היא להעדיף את מכירתו ליהודי כדי לשמור עליו בתוך הקהילה, תוך הקפדה על הציווי לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. ציווי זה אוסר על האדון לכפות על העבד מלאכות אישיות בזויות ומשפילות, כמו רחיצת רגליים או נשיאת כלים. יחס מכבד זה נובע מהתפיסה שכל בני ישראל הם עבדיו של ה', ולכן שום אדם אינו יכול לטעון לבעלות מוחלטת על אחיו.