ויקרא, פרק כ״ה, פסוק י״ז

הציווי וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ אוסר על פגיעה מילולית ורגשית בזולת, על מתן עצה רעה המוסווית כדאגה, וכן על הפקעת מחירים ורמאות בעסקאות. הבחירה במילה עֲמִיתוֹ מדגישה את השוויון בין בני האדם ושוללת התנשאות של אדם על רעהו. מכיוון שפגיעות אלו תלויות בכוונות נסתרות והפוגע יכול בקלות לטעון שפעל בתום לב, מופיעה הדרישה וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, המעמידה את האדם מול ה' הבוחן את המחשבות האמיתיות. החתימה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם מזכירה שה' משותף לפוגע ולנפגע ומקפיד על כבוד שניהם, והוא שיעניש את הרמאי ויעניק שפע למקפידים על יושרה חברתית.