ויקרא, פרק כ״ה, פסוק ל״ג

שבט הלוי לא קיבל נחלות חקלאיות בארץ ישראל אלא ערי מגורים בלבד, ולכן דיני המקרקעין החלים עליו נועדו להבטיח שרכושו לא יופקע ממנו לצמיתות. משום כך, וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן־הַלְוִיִּם, בין אם אדם מישראל קונה בית מלוי, בין אם לוי אחר פודה את הנכס, ואפילו אם המוכר אינו מסוגל לפדות את ביתו בעצמו, וְיָצָא מִמְכַּר־בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל. כלומר, בית רגיל שנמכר בתוך עיר מגוריו יחזור לבעליו המקוריים בשנת היובל, בניגוד לבתים בערים מוקפות חומה של שאר העם שנשארים אצל הקונה לתמיד לאחר שנה. הכתוב מנמק זאת בכך שכִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם, ומאחר שאין להם שדות, התורה מעניקה לבתיהם מעמד משפטי של שדות החוזרים ביובל, כדי להגן על נחלתם הפרטית לעולם.