ויקרא, פרק כ״ה, פסוק ל״ד

השטח הפתוח המקיף את ערי הלויים, הנקרא וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, שייך לכלל תושבי העיר ונועד לצרכים בסיסיים, לנוי ולהעמדת בהמות, ולכן אסור לבנות או לנטוע בו. התורה קובעת כי שטח חיוני זה לֹא יִמָּכֵר, כלומר אין למכור אותו לצמיתות ואין לשנות את ייעודו התכנוני כדי להפוך מגרש לשדה או לעיר. גם אם השטח הוקדש ונמכר, הוא אינו יוצא מידי הלויים לחלוטין אלא חוזר אליהם בשנת היובל. הסיבה לכך היא כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם, ולכן לדור הנוכחי אין זכות לשנות את האיזון העדין של הנחלה, אלא עליו לשמור עליה ולהעבירה לדורות הבאים בדיוק כפי שקיבל אותה.