יצא לכם פעם לחשוב איך היו מסתדרים בעת העתיקה כשהיו צריכים עזרה קבועה בעבודות השדה והבית? התורה מסבירה לנו ממי מותר לבני ישראל לקחת עובדים קבועים.
כאשר התורה מזכירה את מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, היא מתכוונת לאנשים שהגיעו מארצות אחרות והחליטו לגור בארץ ישראל. אנשים אלו החליטו להתנהג בצורה טובה ולא לעבוד עבודה זרה, ולכן התורה מתירה לקחת מהם עובדים. אבל מה קורה אם אדם מארץ אחרת התחתן עם אישה כנענית מקומית ונולדו להם ילדים? התורה מוסיפה את המילים וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם כדי ללמד אותנו כלל מעניין. לפי הכללים של פעם, הילד תמיד נחשב שייך למשפחה של אבא שלו. לכן, בגלל שהאבא הגיע מארץ זרה והוא אינו כנעני, גם הילד לא נחשב כנעני ומותר לקבל אותו לעבודה.
כשהתורה אומרת מֵהֶם תִּקְנוּ, זה אולי נשמע קצת כאילו אנחנו קונים חפץ כלשהו מההורים, אבל הכוונה הפשוטה היא שמותר לקחת אותם עצמם להיות עובדים. בסוף הפסוק מופיעה המילה לַאֲחֻזָּה. בדרך כלל בתנ"ך, המילה הזו מתארת שדה או חלקת אדמה. למה התורה משווה בין עובד לאדמה? בדיוק כמו ששדה נקנה בכסף או בשטר ונשאר שייך למשפחה לתמיד, כך גם העובדים האלו. הם אינם משתחררים אחרי כמה שנים, אלא נשארים לעזור למשפחה כל חייהם, והמשפחה אפילו יכולה להעביר אותם בירושה לדורות הבאים.