יצא לכם פעם לספור את הימים לקראת אירוע ממש משמח, כמו יום הולדת או חופש גדול? תארו לעצמכם שעם ישראל כולו מנהל ספירה כזו, אבל לא של ימים, אלא של שנים שלמות.
כשהתורה אומרת וְסָפַרְתָּ לְךָ, היא לא מתכוונת שכל אחד מאיתנו צריך לספור בבית שלו. זהו תפקיד מיוחד של בית הדין הגדול, שסופר את השנים בשם כל העם. יחד עם זאת, יש כאן גם רמז אישי לכל אחד מאיתנו: כמו שבית הדין סופר את השנים, כך כדאי לנו לשים לב לזמן שעובר ולנצל אותו כדי לעשות דברים טובים, ללמוד תורה ולקיים מצוות. אלו הדברים האמיתיים שנשארים איתנו לתמיד.
התורה מבקשת מבית הדין לספור שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים. אולי תחשבו שמדובר על ימי שבת רגילים, אבל כאן המילה שַׁבְּתֹת מתכוונת לשנות שמיטה. כדי שלא נתבלבל ונחשוב שצריך לקיים שבע שנות שמיטה ברצף, התורה מוסיפה מיד את המילים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. כלומר, סופרים שבעה מחזורים נפרדים, שבכל אחד מהם יש שבע שנים. בית הדין ממש סופר גם את השנים הרגילות וגם את מחזורי השמיטה, ומכריז בכל פעם בדיוק באיזו שנה אנחנו נמצאים.
בסוף, התורה מסכמת ואומרת וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. הרי כולנו יודעים ששבע כפול שבע זה ארבעים ותשע, אז למה צריך לכתוב את החשבון הזה? התשובה היא כדי ללמד אותנו שהספירה חייבת להיות מחוברת ורצופה לגמרי, בלי שום הפסקות או דילוגים באמצע.
כל הספירה הזו מזכירה מאוד את ספירת העומר. כמו שבספירת העומר אנחנו סופרים ארבעים ותשעה ימים עד חג השבועות כדי להגיע לחירות רוחנית, כך בית הדין סופר ארבעים ותשע שנים לקראת שנת היובל המיוחדת, שמביאה איתה חירות ושחרור לכל האנשים והשדות. בסופו של דבר, גם שנת השמיטה וגם שנת היובל באות להזכיר לנו כלל חשוב מאוד: הארץ כולה שייכת לה', ואנחנו תושבים שמתארחים בעולמו.