ויקרא, פרק כ״ה, פסוק ו׳

יצא לכם פעם לדמיין עולם שבו אין עשירים ואין עניים והכל שייך לכולם בשווה? בשנת השמיטה זה בדיוק מה שקורה. בעל השדה מוותר על הרכוש שלו, ואנחנו נזכרים שהארץ כולה שייכת בעצם לה'. המילים שַּׁבַּת הָאָרֶץ מתארות את הפירות שצומחים מעצמם בזמן שהאדמה נחה. התנאי הוא שמותר לאכול רק מפירות שהושארו חופשיים לכולם, ולא משדה שהבעלים שלו שמר עליו או עבד בו. המילה לָכֶם מדגישה שהפירות האלו מיועדים לכל הציבור יחד, ואין לאף אחד זכות מיוחדת בהם. אבל יש כלל חשוב, מותר להשתמש בהם רק לְאָכְלָה. כלומר, מותר להשתמש בהם רק לדברים שנהנים מהם מיד, כמו אכילה, שתייה או הדלקת נר. לעומת זאת, התורה אוסרת למכור את פירות השמיטה, להשחית אותם או להכין מהם תרופות. אולי תחשבו שהפירות האלו מיועדים רק לאנשים עניים שאין להם אוכל? לכן התורה מפרטת ואומרת לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ. המילה לְךָ באה ללמד שגם בעל השדה העשיר יכול לאכול מהם. בשנה הזו יש שוויון מוחלט. הבעלים לא יכול לתת לעובדים שלו אוכל פשוט ולשמור לעצמו את האוכל הטוב, אלא כולם אוכלים מאותו השולחן כאנשים חופשיים. התורה מוסיפה גם את המילים וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, כדי ללמד שהאוכל מיועד גם לאורחים, לפועלים ואפילו לאנשים שאינם יהודים. מותר לבעל הבית לתת להם לאכול יחד עם המשפחה שלו מתוך פירות השמיטה, אבל אסור לו למכור להם את הפירות או להשתמש בהם כדי לשלם להם משכורת.